×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין ממון האדם שהזיק, וחלוק שבין תם למועד, ובאיזה מקום חייב קרן ושן ורגל, ובו כ׳ סעיפים
(א) כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה שֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁהִזִּיקָה, חַיָּבִים הַבְּעָלִים לְשַׁלֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ, אֶחָד הַשּׁוֹר וְאֶחָד שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, לֹא דִבֵּר הַכָּתוּב בְּשׁוֹר אֶלָּא בַּהֹוֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) ל׳ הרמב״ם ריש פ״א מה׳ נזקי ממון וכתב ה״ה זה מבואר במשנה פ״ק דב״ק (דף ט״ו ע״ב) שמונה זאב וארי ובפ״ב דף כ״א ע״ב) משנה גמרא
(א) כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם. ודוקא כגון בהמ׳ שאינ׳ בר דעת אבל עבד שיש לו דעת אין רבו חייב על נזקיו שאם הי׳ חייב על נזקו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק את רבו בכל יום ב״כ הטור בסי׳ שמ״ט וגם בסי׳ זה כתבו בקיצור.
(ב) אחד השור וא׳ בהמה – דילפי׳ שור שור משבת ועד״ר שכתבתי בשם ב״י לימוד אחר אבל זה נ״ל עיקר:
(א) כל כו׳ – רפ״ב במתני׳ וגמ׳ ועתוס׳ שם יז ב׳ ד״ה קמ״ל כו׳ ועבה״ג וכן שם יט ב׳ וש״מ:
(ב) (ליקוט) שהיא ברשותו כו׳ – מתני׳ ריש ב״ק ושמירתו עליך ושם ט׳ ב׳ כל שחבתי כו׳ (ע״כ):
(ג) (ליקוט) א׳ השור כו׳ – תוספתא פ״ו א׳ שור וחמור וא׳ שאר בהמה חיה ועוף לנזקין מועד משלם נ״ש ותם משלם ח״נ א׳ שור כו׳ להרבעה כו׳ (ע״כ):
(הקדמה)
הלכות נזקי ממון
(א) {א} כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם לא שנא יש בו רוח חיים ל״ש אין בו רוח חיים יש בו רוח חיים בהמה חיה ועוף אין בו רוח חיים כגון בור ואש ותולדותיהן ובלבד שלא יהא בן דעת אבל עבד שישנו בן דעת אין רבו חייב על נזקיו שאם היה חייב על נזקיו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק לחייב את רבו בהמה דכתיב וכי יגוף שור איש את וגו׳ ותנן אחד השור ואחד כל שאר בהמה וחיה במשמע [אלא] שדבר הכתוב בהוה:
(א) {א} כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם ל״ש יש בו רוח חיים ל״ש אין בו רוח חיים יש בו רוח חיים בהמה חיה ועוף אין בו רוח חיים כגון בור ואש ותולדותיהן מבואר בריש ב״ק (ב.) ומפורש בתורה וחיה ועוף בסמוך יתבארו:
ומה שכתב ובלבד שלא יהא בן דעת כלומר הא דאמרינן דחייב על נזקי ממונו שיש בו רוח חיים דוקא כשאינו בן דעת אבל אם הוא בן דעת פטור על נזקו וכדמסיים אבל עבד שיש בו דעת אין רבו חייב על נזקיו שאם היה חייב על נזקיו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק לחייב את רבו משנה בסוף מסכת ידים ומייתי לה בפ״ק דב״ק (ד.):
ומה שכתב בהמה דכתיב כי יגוף שור את איש וכו׳ השתא אהדר לפרושי מ״ש תחלה שהוא חייב על נזקי ממונו בהמה חיה או עוף וקאמר השתא בהמה מיפרשא בקרא פי יגוף שור את איש וכו׳ ומינה ילפינן לחיה ועוף:
ומה שכתב רבינו ותנן אחד השור ואחד כל בהמה וחיה במשמע אלא שדבר הכתוב בהווה נראה שטעמו מדתנן בס״פ הפרה (בבא קמא נד:) אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכן חיה ועוף כיוצא בהם א״כ למה נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהוה ומייתי לה בגמרא מדכתיב כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים וכיון שכן בנזקי שור דכתיב לשון בעלים דרשינן נמי כל דאית ליה בעלים:
(א) הזאב והארי וכו׳ שהם מועדים מתחילתם היינו אף אם הם בני תרבות. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ח אות ג בד״ה ומ״ש אפילו, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה סז.
מהו ברדלס. רש״י בב״מ צג: ד״ה הברדלס, ובסנהדרין טו: ד״ה ברדלס, כתב דהיינו פוטייש בלעז, וכן הביא להלכה סמ״ג בעשה סז, וכתב דהיא חיה קטנה, ע״כ, וציינו דפוטייש היא חיה טורפת ונקראת איטליס, ומאידך תוס׳ בסנהדרין טו: ד״ה והברדלס, כתבו דאינו פוטייש, וכתבו דאפשר דהוא מין נחש.
פועלים שנכנסו ליטול שכרם ובעל הבית לפעמים נמצא בעיר ולפעמים לא ואמר להם כן האם היינו שנתן להם רשות ליכנס ואם הזיקם כלבו או שורו של בעל הבית חייב או לא. הב״י בסעיף י אות ה, הביא בזה כעין מחלוקת, ויש להעיר דר״ח בב״ק לג. ד״ה ת״ר פועלין, וראב״ן בסי׳ תמו, כתבו דפטור.
רביצה על כלים קטנים האם הוי קרן או רגל. הטור בסעיף ז-יח-יט, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה סז, כתב כהרמב״ם דהוי רגל, ומאידך הנמוק״י בב״ק כז ד״ה וכתב, הביא בשם הרמ״ה דס״ל דאפי׳ על כלים קטנים הוי משונה ודלא כרבי אלעזר דחילק בכך, והוכיח כן מהא דפסקינן דבהמה שרבצה ברה״ר הוי משונה, וא״כ דרביצה על גבי קרקע הוי משונה כל שכן רביצה על גבי כלים, ע״כ, וקשה דהן אמנם דרביצה ברה״ר הוי משונה וכל שכן אם רבצה ברה״ר על כלים, אבל מאי ראיה מכאן לדחות את דברי רבי אלעזר דחילק בין קטנים לגדולים הא אפשר דהוא לא איירי באמצע רה״ר אלא בסימטא או בקעה או בשאר מקומות שאין רבים בוקעים בהם, וצ״ע.
פרה שרבצה ברשות הרבים ופרה אחרת הלכה דרך עליה ובעטה בה האם חייבת. הטוש״ע בסעיף כ, כתבו דחייבת, והב״י כתב דהוא מסקנא דגמרא ולדלא כריש לקיש, ע״כ, ויש להעיר דכן פסקו הרי״ף בב״ק כז, והרא״ש בב״ק ב,יד, והרמב״ם בהל׳ נזקי ממון ב,כ, וראב״ן בב״ק סי׳ תמד, ומאידך ר״ח בב״ק לב. ד״ה סיפר לימא, פסק כריש לקיש דפטור, והביא דיש פוסקים דחייב.
(א) ועיין בתשובת מהרי״ק שורש קנ״ג שהאריך בדינים אלו באיזה נזק אדם חייב בנזקי גופו וממונו ובאיזה פטור:
(א) ותנן אחד השור ואחד כל בהמה כו׳ עיין בב״י האיך מפרש דמהיכי יליף לה רבינו [והביאו הב״ח] ולעד״נ רבינו דכתב בפשיטות ז״ל ותנן א׳ שור וא׳ כל שאר בהמה כו׳ לא להכי נתכוון אלא כוונתו דילפינן שור דנגיחה משור דשבת כדילפינן שם באותו משנה דבור חסימה וכלאים שור שור משבת והא דלא יליף נמי שור דבור משבת משום דלא דמיא דשור דשבת איירי בשור העובד ועושה מלאכה ודומה לו נמי שור דנגיחה שהוא העושה מלאכה ונוגף את האיש וכן שור דחסימה דחוסמו ועושה בו המלאכה וכן דכלאים משא״כ שור דבור דאיירי בענין דנעשה בהן דהשור והחמור נפלו בהבור וניזוקו בו. גם י״ל דשור דבור לא ניחא ליה ללמדו משור דשבת דא״כ לכתוב שור לחוד ולא לכתוב ג״כ חמור אלא ודאי אתיא ג״כ לדרשא אחרינא שור ולא אדם חמור ולא כלים ובשני תירוצים הללו נתיישב למה הגמרא קאמר שם דלמדין חסימה וכלאים משבת ולבור הצריך שם פסוק אחר ודו״ק:
(א) כשם שאסור לאדם שיזיק כו׳ יש בו רוח חיים כו׳ אין בו רוח חיים כגון בור אש ותולדותיהן כל אלו מפרשין בתורה ורבינו מבארם בסימנים הבאים כ״א במקומו:
שאם היה חייב בנזקיו כו׳ כבר כ״ר ג״כ בסי׳ שמ״ט ס״ג ושם ביארתיו:
בהמה דכתיב כי יגוף שור את איש כו׳ ז״ל ב״י השתא אהדר לפרש מ״ש תחלה שהוא חייב על נזקי ממונו בהמה חיה או עוף וקאמר השתא בהמה מפרשי בקרא כי יגוף שור איש כו׳ ומינה ילפי׳ לחיה או עוף עכ״ל. ותנן אחד השור וא׳ כל בהמה כו׳ עד״ר:
(א) {א} כשם שאסור וכו׳ ריש פ״ק ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו׳ הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:
ומ״ש אבל עבד ישנו בן דעת וכו׳ משנה במסכ׳ ידים ומייתי לה ריש ב״ק (דף ד׳) וטעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חברו ונמצא זה מחייב את רבו ק׳ מנה בכל יום ויום וכתבו התוס׳ דאפי׳ באין כונתו להזיק דלא שייך טעמא דיקניטנו רבו נמי אינו חייב משום דפעמים דנתכונו ויאמרו לא נתכוונו מש״ה פטירי בכל ענין שכוונתן גורם הפטור:
ומ״ש בהמה דכתיב כי יגוף שור וגו׳ ותנן אחד השור וכו׳ איכא למידק טובא דבפרק הפרה (דף נ״ד ע״א) פריך בגמרא ואימא ונפל כלל שור וחמור פרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא ומסקנא כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים וכו׳ ובאותו (דף ע״ב) שנינו אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת בור וכו׳ וכן חיה ועוף כיוצא בהם א״כ למה נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהווה וכו׳ ומוכח בסוגיא דלא גמרינן בכל מקום שור שור משבת אלא בתלתא דוכתי חסימה ופריקה וכלאי׳ דבהני איכא קראי דמופנה לג״ש אבל לנפילת בור לא למדנו משבת אלא מיתורא דלבעליו דהול״ל כסף ישיב מדכתב ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים וא״כ היאך כתב רבינו דכי יגוף שור כל בהמה וחיה במשמע דאין לו גמרא ומ״ש ב״י וז״ל וכיון שכן בנזקי שור דכתיב לשון בעלים דרשינן נמי כל דאית ליה בעלים עכ״ל הוא פירוש תמוה דרבינו ידרוש מדעתו מה שלא נזכר במשנה ובתלמוד ונראה ליישב דרבינו דקדק מהמכילתא אצל וכי יגח שור את איש וגו׳ אין לי אלא שור מניין לעשות כל הבהמה כשור הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור מה שור האמור בסיני עשה בו כל בהמה כשור אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה בו כל בהמה כשור ואין פירוש האמור בסיני בהפרשת הר סיני דהלא לשם לא הזכיר שור אלא אם בהמה אם איש אלא ר״ל האמור בסיני בדברות האחרונות ושורך וחמורך וכל בהמתך וגו׳ דמריבויא דוכל מרבינן אפי׳ שאר בהמות טמאות וחיה ועוף והשתא צריך לפרש דהסוגיא דפרק הפרה דלא נפקא לן בג״ש משור דשבת אלא חסימה ופריקה וכלאים דאיכא יתורא דקרא דמופנה לג״ש אבל פלוני שור וכל הנך דקחשיב במשנתינו בכל חדא איכא קרא דנילף מיניה אחד שור ואחד בהמה חיה ועוף במשמע אבל בשור שהזיק דליכא יתורא דקרא דוקא שור קאמר ליתא אף על גב דליכא קרא וליכא מופנה לג״ש ילפינן לה שור שור משבת בבנין אב והיכא דאיכא קרא דמופנה אתיא בג״ש ואין משיבין עליה והיכא דליכא קרא דמופנא אתי׳ בבנין אב ואם יש להשיב משיבים עליה וס״ל למכילתא דהכא ליכא מידי להשיב עליה ואתיא בבנין אב והכי משמע להדיא בפ׳ מרובה (בבא קמא ס״ז) דפריך תלמודא אהא דתנן התם דמדת תשלומי ד׳ וה׳ אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד ואמאי נילף שור שור משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן אמר רבא אמר קרא שור ושה שור ושה שני פעמים שור ושה אין מידי אחרינא לא אלמא דס״ל לתלמודא דאי לאו שור ושה שני פעמים הוה ילפינן משור דשבת אף על גב דליכא מופנה ואין זה אלא בבנין אב וכדמוכח במכילתא שהבאתי והשתא ניחא דכתב רבינו דקרא דכי יגוף כל בהמה וחיה בעוף במשמע דגמרינן ליה בבנין אב שור שור משבת וכדמוכח במכילתא ובפ׳ מרובה וכ״כ הרמב״ם ריש פ״א מה׳ נזקי ממון וכ״כ הסמ״ג עשה ס״ו ס״ז:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) וְכַמָּה מְשַׁלֵּם, אִם הִזִּיקָה בַּדְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹת תָּמִיד כְּמִנְהַג בְּרִיָּתָהּ, כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה תֶּבֶן אוֹ עָמִיר, אוֹ שֶׁהִזִּיקָה בְּרַגְלָהּ (אוֹ) בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם. וְאִם שִׁנְּתָה וְעָשְׂתָה מַעֲשִׂים שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹת תָּמִיד, וְהִזִּיקָה בָּהֶם, כְּגוֹן שׁוֹר שֶׁנָּגַח אוֹ נָשַׁךְ, חַיָּב לְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּף הַמַּזִּיק עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגוֹ׳.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(ב) ב) שם דין ב׳ משנה שם בפ״ק (דף טז ע״ב) מה בין תם למועד
(ג) ג) ומבואר בגמ׳ (רפ״ב דף י״ט ע״א) באורחי׳ ולאו אורחיה
(ד) ד) שם ב״ק דף ג׳ ע״א ומשנה שם דפ״ב דף יז ע״א
(ה) ה) שם דף ה ע״א מימרא דרב אבהו וכולן כאבו׳ לשלם ממיטב וכ׳ ה״ה פי׳ בעידית כמ״ש הנזקין מן העידית ור״ל מן הקרקע כמ״ש בפ״ח ולקמן סימן תי״ט
(ו) ו) שם דף ב׳ ע״ב ומשנה שם דף ט״ו ע״ב
(ג) מהיפה שבנכסיו – כבר נתבאר דאם משלם לו במטלטלין משלם לו המזיק במה שירצה שהרי כתיב ביה כסף ישיב ללמד שנפרע אפי׳ בסובין וכמ״ש לקמן בסי׳ ת״ג ובסי׳ תי״ט בדברי הטור והמחבר אלא שבאם משלם לו קרקעות צריך לשלם בו מהיפה מנכסיו וגם בא לו׳ שבדברים כאלו שהוא בהן מועד אינו משתלם מגופו של שור המזיק לחוד ושבאם נגנב או נאבד לא יצטרך לשלם לו המזיק מביתו או לא ימלא לו דמי נזקו על דמי השור המזיק וכדין תם אלא צריך לשלם מכיסו וכמו שמבאר והולך ומ״ה כ׳ הטור שמשלם מהעלייה וזהו ג״כ דעת הרי״ף שכ׳ שמשלם לו מהעידית ועפ״ר:
(ד) וחצו את כספו: – וכתיב בתריה וגם את המת יחצון והתור׳ איירי בשווין שור שוה עשרים שהזיק שור שוה עשרים והמיתו והנבילה שוה עשרה שכשיחצו ויטלו כל א׳ חצי החי וחצי המת נמצא שנשתלם זה חצי נזקו דמעיקרא דאף שלא נחסר לו מעיקרא אלא עשרה והוא נוטל מהחי שוה עשרה מ״מ הרי המזיק נוטל מהנבלה חמשה ואותן חמש׳ שהוא כדי חצי נזקו דמעיקרא הוא אשר יחסר לו והתשלומין דחצי נזקו יהא בענין זה דחמש׳ גובה מגוף המזיק וה׳ השניים המזיק ישלם לו אותו במה שירצה או משורו החי או מהנבילה שזיכה לו התורה מהניזק וזהו בשוים דאיירי בו התורה ומהשווי׳ נלמד לשאינו שוים וכמ״ש ואזיל בסעיף שאחר זה (והוא ג״כ מדברי הרמב״ם) שכשנגח שור שוה מנה לשור שוה עשרים והנבילה שוה ארבע׳ כשיחצה הניזק הנבילה עם המזיק וקיבל ממנו שתים והמזיק צריך לחצות עמו שור השוה כ״כ כמו שהי׳ שוה שור הניזק דהיינו עשרים ויתן ממנו עשרה לניזק ועל אותן עשר׳ משלם לו המזיק בדמי חצי נבילתו דהיינו שתי׳ שהרי על הניזק לטפל בנבילתו כדלקמן ונמצא דלא נשאר על המזיק ליתן לו אלא שמנה וק״ל:
(ד) אם הזיקה כו׳ – שם:
(ה) או שהזיקה כו׳ – מתני׳ בפ״א וברפ״ב:
(ו) ברגלה דרך כו׳ – כצ״ל כמ״ש ברפ״ב וכאן לא נחית לפרושי התולדות:
{ב} ואין הדין שוה בכולם יש שמועדין לכתחלה בכל מה שיעשו ויש שיש בהן דברים שמועדין בהם מתחלתן ויש בהן דברים שהן תמים בו מתחלתן ואחר כך נעשו מועדין ודין המועד שישלם בכל מה שיזיק ותם אינו משלם אלא חצי נזק לפיכך דבר שהוא תם מתחלתו ונעשה מועד בעודו תם משלם חצי נזק ולאחר שיעשה מועד משלם נזק שלם ועוד יש בין תם למועד מועד שהזיק חיוב הנזק הוא על נכסי בעליו לשלם לניזק כל היזקו אבל תם אין החיוב על נכסי בעליו אלא על גוף שור המזיק.
(ב) {ב} ומה שכתב ואין הדין שוה בכולן יש שמועדין לכתחלה בכל מה שיעשו ויש בהן דברים שהן מועדין בהן מתחלתן וכו׳ עד יפסיד הניזק הכל מבואר בפ״ק דב״ק (יו.):
ומה שכתב ותם נעשה מועד על ידי ג׳ נגיחות שיגח זה אחר זה מבואר בפ״ב דב״ק (כג.) ומ״ש ואין רצוני להאריך בהעדאתו כיצד נעשה מועד וכו׳ מפני שלא נעשה מועד אלא על פי סמוכין כלומר ובזמן הזה ליכא סמוכים כמו שנתבאר סימן א׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ועוד יש בין תם למועד כו׳ בב״ק דף ט״ו פריך שם בגמרא אמ״ד פלגא נזקא קנסא הוא מהא דתנן מה בין תם למועד כו׳ וכמש״ר כאן ואם איתא ליחשב נמי הא ח״נ דתם דקנס הוא ואינו משלם במודה ע״פ עצמו ולא באו עדים אח״כ (דאילו באו אח״כ נתבאר לעיל בסימן שמ״ח דאינו פטור אא״כ מתחייב נפשו מה בהודאתו) ונ״ש דמועד דממונא הוא משלם ע״פ עצמו ומשני תנא ושייר חצי כופר ופירש״י מועד שהמית אדם משלם כופר ליורשים ותם אפילו חצי כוצר לא משלם ולכאורה קשה על רבינו דלא הו״ל לשיירו ומ״ט לא חשיב ליה וי״ל דהא כבר נתבאר בדברי רבינו בסי׳ א׳ ובסי׳ שמ״ח דלא אמרינן מודה בקנס פטור אלא במודה בפני ב״ד מומחין ולית לן ב״ד מומחין בזמן הזה וג״כ אין דנין קנס כלל אא״כ תפס הניזק ואם תפס הניזק לא מהני ליה הודאתו אפילו הודה קודם שתפס הניזק וכבר כ״ר דאין רצונו לכתוב דינים שאינם נוהגים עתה ומטעם זה לא כתב ג״כ החילוק שביניהן בחיוב חצי כופר משום דאין דנין בזמן הזה בדין שור שהמית אדם כלל וכדמסיק רבינו וק״ל:
ותם נעשה מועד ע״י ג׳ נגיחות כו׳ כבר כתבתי בפרישה דזא״ז ר״ל בג׳ ימים וכן הוא בגמ׳ בב״ק דף כ״ג וכ״ד דשם הביא פלוגתא דבין ר״מ ורבי יודא ורבי יוסי דר״י ור׳ יוסי ס״ל דוקא ג״פ בג׳ ימים ור״מ ס״ל דאם נגח ג״פ ביום א׳ נעשה מועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ״ש ובגמרא שם ובכל הפוסקים איפסיקא הלכתא כר״י ור׳ יוסי. ועיין בטור א״ח סי׳ קי״ד שכתב שם בשם מהר״ם שהיה אומר צ׳ פעמים ביום א׳ זא״ז משיב הרוח כו׳ ומחשב ליה כאילו אמר ל׳ יום זא״ז בכל יום ג׳ פעמים מטעם דריחק נגיחותיו חייב כו׳ ושם כתבתי טעמו דלא תקשה הא לא קי״ל כר״מ ע״ש:
אף ע״ג דגם ח״נ קנס הוא ואין גובין אותו כו׳ עיין בתשובת הרא״ש כלל ק״א דין ח׳ והביא ב״י לפסק הלכה בסי׳ זה ס״ג ז״ל סוס שבעט כו׳ עד הלכך ישומו הב״ד הנזק ויתנו לו. וצ״ע בסימן א׳ הביא רבינו לדברי הרא״ש דאין אומרים לו ליתן הקצבה כפי השומא אלא מהתקנה מנדין לו עד שיפייס ויתן בקרוב יישתקו לגלות לו הקצבה ואפשר דהכא ג״כ דעתו כן. והארכתי מזה לעיל בס״ס א׳ ע״ש:
(ב) ומש״ר ואין הדין שוה בכלן כו׳ הכל מבואר בפ״ק דב״ק ע״ש:
ויש שיש בהם דברים שמועדים כו׳ כצ״ל וה״ק יש שני מינין א׳ שהן מועדין מתחלת היזקן כגון הזאב והארי כו׳ וכמש״ר אח״כ בס״ג. ויש מין שני כגון בהמה שהוא מחולק שבמקצת דברים הוא מועד מתחלתו והיינו בשן ורגל שבו ובמקצתו הוא תם מתחלתו כגון בקרן ועיין בר״ס ש״ץ ושצ״א ושם מבואר למה זה תם מתחלתו וזה מועד ועיין ל׳ הרמב״ם פ״א דנזקי ממון הלכה ד׳:
ועוד יש בין תם למועד כו׳ עבד״ר:
חיוב הנזק על נכסי בעליו פי׳ שנוטל השור המזיק ומותר הנזק משלם מביתו לאפוקי שור תם שאין לו שיעבודא אלא על גוף המזיק והטעם כיון דקנס הוא לא קנסוהו הבעלים בממונם אבל נ״ש לאו קנס הוא אלא כהזיקו הבעלים בעצמן:
ותם נעשה מועד ע״י ג׳ נגיחות זא״ז פי׳ בג׳ ימים בכל יום פ״א אבל אם נגח ג׳ פעמים ביום א׳ או בב׳ ימים אין נעשה מועד ע״י כך ועד״ר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
 
(ג) כֵּיצַד, שׁוֹר שְׁוֶה מָנֶה שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שְׁוֶה עֶשְׂרִים וְהֵמִיתוֹ, וַהֲרֵי הַנְּבֵלָה שָׁוָה אַרְבָּעָה, בַּעַל הַשּׁוֹר הַמַּזִּיק חַיָּב לְשַׁלֵּם שְׁמֹנָה. וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא מִגּוּף הַשּׁוֹר שֶׁהִזִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ז) ז) שם דף ג׳ ממשנה וגמ׳ שם בפ״ג דף ל״ד ע״ב
(ז) כיצד כו׳ – ל״ד ב׳ א״ל רב אחא בר תחליפא כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ד) לְפִיכָךְ, אִם הֵמִית שׁוֹר שְׁוֶה עֶשְׂרִים לְשׁוֹר שְׁוֶה מָאתַיִם, וְהַנְּבֵלָה שָׁוָה מָנֶה, אֵין בַּעַל הַנְּבֵלָה יָכוֹל לוֹמַר לְבַעַל הַחַי: תֵּן לִי חֲמִשִּׁים, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שּׁוֹר שֶׁהִזִּיק לְפָנֶיךָ, קָחֵהוּ וָלֵךְ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא דִּינָר; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ח) ח) שם ושם בגמרא ע״ב
(ה) לפיכך אם המית כו׳ – פי׳ לפיכך כיון דאינו משלם המזיק מביתו אלא מדמי שור המזיק לפיכך לפעמים אומר לו קחהו ולך:
(ח) לפיכך כו׳ – מתני׳ ל״ה ב׳ א׳ גדול כו׳:
(ט) (ליקוט) הרי השור כו׳ – כולו כמש״ש ל״ג א׳ שור שוה כו׳ (ע״כ):
אפילו המית שור שוה אלף דינר והוא אינו שוה אלא דינר אינו נותן משלו כלום אלא נוטל השור ואם מת השור ואין הנבלה שוה כלום יפסיד הניזק הכל.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ה) הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת תָּמִיד כְּמִנְהַג בְּרִיָּתוֹ, הוּא הַנִּקְרָא מוּעָד. וְהַמְשַׁנֶּה וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל מִינוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ כֵּן תָּמִיד, כְּגוֹן שֶׁנָּגַח אוֹ נָשַׁךְ, הוּא נִקְרָא תָּם. וְזֶה הַמְשַׁנֶּה, אִם הִרְגִּיל בְּשִׁנּוּיוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת, נַעֲשָׂה מוּעָד לְאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁהִרְגִּיל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ט) ט) שם ד״ד משנה שם דף ט״ו ע״ב
(י) (ליקוט) העושה כו׳ – ספ״א ורפ״ב יז יח יט כ כא (ע״כ):
(יא) אם הרגיל כו׳ – גמ׳ שם טז א׳ ואם הועדו כו׳ וכמ״ש בס״ו ושם ב׳ דאייעד כו׳:
ותם נעשה מועד ע״י ג׳ נגיחות שיגח זה אחר זה ואין רצוני להאריך בהעדאתו כיצד נעשה מועד או כיצד חוזר לתמותו שאין מועד בזמן הזה מפני שלא נעשה מועד אלא ע״פ סמוכין לפיכך נשאר לעולם בתמותו וגם אין רצוני להאריך בדיני שור שהמית אדם לפי שאין דנין אותו עתה מפני שצריך ב״ד של כ״ג אף על פי שגם חצי נזק דתם קנס הוא ואין גובין אותו מכל מקום כיון שאין מוציאין אותו אם תפס הוצרכתי לפרשו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ו) חֲמִשָּׁה מַעֲשִׂים תַּמִּים יֵשׁ בַּבְּהֵמָה, וְאִם הוּעֲדָה לְאֶחָד מֵהֶם, נַעֲשֵׂית מוּעֶדֶת לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. וְאֵלוּ הֵם: הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לֹא לִגַּח, וְלֹא לִגֹּף, וְלֹא לִנְשֹׁךְ, וְלֹא לִרְבֹּץ עַל הַכֵּלִים גְּדוֹלִים, וְלֹא לִבְעֹט; וְאִם הוּעֲדָה לְאֶחָד מֵהֶם הֲרֵי זוֹ מוּעֶדֶת לוֹ. אֲבָל הַשֵּׁן מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לֶאֱכֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ, וְהָרֶגֶל מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(י) י) שם דף ה׳ ושם במשנה ונתבאר בגמ׳ שם דף ט׳ ע״ב
(יא) ר״ל אבל לא לאחר שאם הועד׳ ליגח לא הועדה לישך וכן הוא בגמ׳ אם הועדו חמשתן (שם דף טז ע״ב)
(יב) כ) שם במשנה
(יג) ל) שם בפ״א מנזקי ממון ד״ה חילוק דין כלים גדולים מבואר במ״ש בסעיף ז׳ ע״ש
(יד) מ) משנה שם דף יט ע״ב
(טו) נ) משנה שם דף י״ז ע״א
(ו) ואם הועד׳ לאחד מהן – פי׳ שהותרו בבעליו לשומרו אחר שעשתה כן ג׳ פעמים:
(יב) (ליקוט) לאותו מעשה – עבה״ג ופשוט הוא דהא אמרינן מ״ה ב׳ א״ר מועד לקרן כו׳ וערש״י שם ד״ה אליבא דמאן כלומר כו׳ וכ״ש כה״ג (ע״כ):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ז) הַבְּהֵמָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהִיא מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לִרְבֹּץ עַל פַּכִּים קְטַנִּים וּלְמַעֵךְ אוֹתָם, וְיֵשׁ חוֹלְקִין עָלָיו.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(טז) ס) רמב״ם שם וכתב ה״ה מימרא דר״א בפ״ק דף ט״ז ע״א ויש שם לשונות חלוקים פסק הר״ב ז״ל כלשון אחרון ועיקר ותמה שאינה בהלכות וכתב הכ״מ רבינו וה״ה היו גורסין לשון ראשון דספרים דידן ללשון אחרון ומ״ש ה״ה ותימה שאינה בהלכות אפשר שהיו גורסים בספרים דידן דבלשון אחרון לא מפליג בין קטנים לגדולים ע״כ בספרים שלפנינו הוא לישנא דסתמא דגמרא כלישנא בתרא שם
(יז) ע) טור ס״ז בשם הרי״ף ואביו הרא״ש ומבואר במ״ש
(יג) הבהמה יש כו׳ – כלישנא בתרא שם ועוד דלי׳ קמא נמי ס״ל כן ומסייעא מברייתא ולא דחיא ליה אלא בדלמא. רשב״א ומ״מ ודברי כ״מ תמוהים וכבר השיגו בלח״מ וכ״פ הג״א בשם א״ז:
(יד) ויש כו׳ – כיון דלישנא לא חידש אלא בלשון הוי חד עם לי׳ קמא ולישנא מציעא הוי לישנא בתרא ועוד דמתני׳ וברייתא סתמא קתני ולא חילקו. הרא״ש וכ״ז דחוק מאד:
(ליקוט) וי״ח עליו – ממש״ש כ״ד ב׳ כל המשנה כו׳ איתמר משמיה דר״ל כוותך אלמא נקרא רבוצה בר״ה על הארץ משנה וכ״ש על כלים אפי׳ קטנים. נ״י בשם הרמ״ה שם (ע״כ):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ח) חֲמִשָּׁה מִינֵי חַיָּה מוּעָדִים מִתְּחִלַת בְּרִיָּתָן לְהַזִּיק, אֲפִלּוּ אִם הֵם בְּנֵי תַרְבּוּת, לְפִיכָךְ, אִם הִזִּיקוּ אוֹ הֵמִיתוּ בִּנְגִיחָה אוֹ בִּנְשִׁיכָה וּדְרִיסָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם. וְאֵלוּ הֵם: הַזְּאֵב, וְהָאֲרִי, וְהַדֹּב, וְהַנָּמֵר, וְהַבַּרְדְּלָס; וְכֵן הַנָּחָשׁ שֶׁנָּשַׁךְ, הֲרֵי זֶה מוּעָד וַאֲפִלּוּ הָיָה בֶּן תַּרְבּוּת. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא נָחָשׁ מוּעָד לְכָל מִינֵי הֶזֵּק, אֲבָל הָאֲחֵרִים אֵינָן מוּעָדִין אֶלָּא מַה שֶּׁדַּרְכָּן בְּכָךְ, כְּגוֹן אֲרִי לִדְרֹס וּזְאֵב לִטְרֹף, אֲבָל לֹא אִפְּכָא (טוּר ס״ג בְּשֵׁם ר״י וְהָרא״ש).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יח) פ) ל הרמב״ם ד״ו וכתב ה״ה משנה שם (דף טו ע״ב) כת״ק והנחש גם כן מפורש במשנה וכל אלו אם עשו מעשה שן ורגל דינן כדין שן ורגל ואם עשו מעשה קרן והן ה׳ מעשים הנזכרים למעלה דינן כדין קרן לענין חילוק הרשיות כמבואר בסמוך (ולקמן סימן ש״ץ ושצ״א) אלא שהן מועדין מתחלתן
(יט) פי׳ אילטיס בל״א
(ז) כגון ארי לדרוס כו׳ – לשון הטור בשם ר״י כגון ארי לדרוס ולאכול או לטרוף ולהניח לפיכך באחד מאלו הוא מועד וחייב עליו ברשות הניזק נ״ש ופטור בר״ה כדין רגל אבל אם טרף ואכלו לאו אורחיה הוא וה״ל כקרן תמה וחייב ח״נ אפילו ברשות הניזק וזאב ושאר חיות דרכם בטריפה ולזה הן מועדין וכו׳. אבל בדריסה לאו אורחייהו וה״ל כקרן תמה ונחש נמי מועד מתחילתו ודרכו בכל מיני היזקות כו׳ עכ״ל וכוונתו מפני שהארי הוא מלך בחיות ולא ישוב מפני כל אין ממתין להבהמה שדורס עד שתמות אלא דורס עליה ברגלו ואוכלה או טרפה ברוגזו לשני חתיכות ומניחה ואינה אוכלה אבל זאב ושאר חיות מפני מורך לבבם אינם אוכלים בעוד טורפם חי ומנענע וזהו זאב טורף ואוכל כ״כ הרא״ש ונחש שהמית אע״פ שאינה נהנית כיון שדרכה בכך ולא בזה רוגזה ה״ל מועד לכל דבר ועד״ר:
(טו) אפי׳ אם כו׳ – דלא כר״א:
(טז) (ליקוט) בנגיחה או כו׳ – ז״ש הזאב כו׳ הרי כו׳ וערש״י שם ד״ה הרי כו׳ (ע״כ):
(יז) ואפי׳ כו׳ – בזה אפי׳ ר״א מודה כמש״ש:
(יח) וי״א דוקא כו׳ – ט״ז ב׳:
(ליקוט) וי״א כו׳ – עתוס׳ ט״ז א׳ ד״ה והנחש כו׳ (ע״כ):
(יט) לדרוס – ולאכול ולטרוף להניח. שם וברא״ש:
(כ) וזאב כו׳ – כמ״ש בב״מ צג ב׳ בא זאב וטרף ארי ודרס ועתוס׳ ד״ה והנחש כו׳ וכ״פ הרשב״א וכ׳ הרא״ש דכל חיה דינה כזאב דדוקא ארי שהוא מלך כו׳. והרמב״ם פ׳ דלא כשמואל משום דאקשינן עליה טובא וכולהו שינויי דחיקי נינהו וכן הרי״ף השמיט וז״ש חמשה כו׳ בנגיחה כו׳ וכיוצא כו׳:
{ג} ואלו מועדין מתחילה הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר ואפילו אם הם בני תרבות אם המיתו או הזיקו אפילו בהמה גדולה מהן חייב לשלם הכל וכתב הרמב״ם שכולן חייבין לשלם נזק שלם בכל מיני היזק שיזיקו אבל ר״י פי׳ דלא בכל מיני היזק קאמר אלא כל אחד מועד בדבר שדרכו בו להזיק כגון הארי לדרוס ולאכול או לטרוף ולהניח לפיכך באחד מאלו הוא מועד וחייב עליו ברשות הניזק נזק שלם ופטור ברשות הרבים כדין רגל אבל אם טרף ואכלו לאו אורחיה הוא והוה ליה כקרן תמה וחייב חצי נזק בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק וזאב ושאר היות דרכם בטריפה ולזה הן מועדים וחייבין עליו ברשות הניזק נזק שלם ופטור ברשות הרבים אבל בדריסה לאו אורחייהו והוה ליה כקרן תמה ונחש נמי מועד מתחלתו ודרכו בכל מיני היזקות לפיכך באיזה ענין שיזיק חשוב כרגל ופטור ברשות הרבים וחייב ברשות הניזק נזק שלם וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל ושאר כל הבהמות יש בהן דבר שהן תמים בו מתחילתו ונעשים מועד כגון קרן אבל בשן ורגל הם מועדין בתחילתן:
(ג) {ג} ואלו הם מועדים מתחלה הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס משנה בספ״ק דב״ק (טו:) ומ״ש אפילו הם בני תרבות שם במשנה רבי אלעזר אומר בזמן שהם בני תרבות אינם מועדים ות״ק משמע דפליג עליה והלכה כת״ק וכ״פ הרמב״ם בפ״א מהלכות נזקי ממון ומ״ש אם המיתו או הזיקו בהמה גדולה מהם חייב לשלם הכל.
ומה שכתב בשם הרמב״ם שכולם חייבים לשלם נזק שלם בכל מיני היזק שיזיקו:
ומה שכתב בשם ר״י דלאו בכל מיני היזק קאמר אלא כל מועד בדבר שדרכו בו להזיק כגון הארי לדרוס ולאכול וכו׳ עד והו״ל כקרן תמה כ״כ שם התוספות והרא״ש ז״ל:
ומה שכתב וחייב עליו ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר״ה כדין רגל דכיון דמועדין מתחלתן לכך הוה ליה כרגל שהוא מועד מתחלתו ואם הזיק ברשות הניזק משלם נזק שלם בר״ה פטור:
כתב הרא״ש בכלל ק״א סימן ט׳ סוס שבעט והכה אחד בשוקו ושברו וידוע שדרכו לבעוט אין שור המועד בבבל וגם חצי נזק קנס הוא וכתב הרי״ף מנהג ב׳ ישיבות אע״פ שאין קנס בבבל מנדין ליה עד דמפייס לחבריה וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין איפייס מריה דיליה בין לא איפייס הילכך ישומו ב״ד הנזק ויתן לו עכ״ל:
נחש נמי מועד מתחלתו שם במשנה הנחש מועד לעולם:
ומה שכתב ודרכו בכל מיני היזקות לפיכך באיזה ענין שיזיק חשוב כרגל וכו׳ שם כתבו התוס׳ והרא״ש אפילו נחש שאין נהנה מנשיכתו כיון דאורחיה בהכי הוי כמו רגל וחייב ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר״ה ולא הוי כמו קרן בתר דאייעד אע״פ שמתכוין דמשמע שהוא כיוצא באחריני מדמני לה בהדייהו:
ומה שכתב ושאר כל הבהמות יש בהן דבר שהן תמין בו מתחלתן ונעשה מועד כגון קרן אבל בשן ורגל הן מועדין מתחלתן משנה בספ״ק דב״ק שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) וכתב הרמב״ם ז״ל שכולן כו׳ בפ״א דנזקי ממון כ״כ ע״ש כגון הארי לדרוס ולאכול פי׳ מפני שהארי מלך בחיות ולא ישוב מפני כל אין ממתין לה עד שתמות אבל זאב ושאר חיות מפני מורך לבבם אינם אוכלים בעוד טריפה חי ומנענע כ״כ הרא״ש סוף פ״ק דב״ק נמצא דמ״ש או לטרוף ולהניח ר״ל שטורף הבהמה ומניחו שם מומת על הארץ ואינו אוכל כלל וזה דרכו הוא ולכך הוה מועד ארי ונחש שממיתין אע״פ שאינן נהנות כיון שכן דרכם ונח בזה רוגזם וכמ״ש עוד מזה בסמוך:
וחייב עליו ברשות הניזק נ״ש ופטור בר״ה פי׳ דוקא לר״י דאין א׳ מהן מועדין אלא בדבר שדרכו בכך נמצא שיש לו דין רגל דחייב ברשות הניזק ופטור בר״ה לאפוקי לדעת הרמב״ם דס״ל שחייבים בכל מיני היזק שהזיקו אע״פ שאין דרכן בכך ממילא אין לו דין רגל דרגל אורחיה הוא משא״כ בזה וחייב אפי׳ בר״ה:
כדין רגל שנאמר ושילח את בעירה וביער בשדה אחר ודרשינן בריש ב״ק ושילח זה הרגל וביער זה השן ור״ל דהיזיקות אלו צריכין שיהיו בשדה ורשות אחר דהיינו ניזק:
וחייב ח״נ כו׳ בין בר״ה כו׳ והיינו בפחת שפחתה המיתה אבל על הנבילה שאכל משלם נ״ש ברשות הניזק ומה שנהנה בר״ה וכמ״ש סי׳ שצ״א:
וזאב ושאר חיות דרכם בטריפה הא דלא כללינהו במלה א׳ לכתוב ושאר חיות דרכם כו׳ משום דהרא״ש שם בפ״ק דב״ק כתב בפשיטות דדרכו של זאב בטריפה ואח״כ כתב ונ״ל דרוב ונמר וברדליס דרכן בטריפה כמו זאב וק״ל:
ונחש נמי מועד ז״ל התו׳ והרא״ש שם והנחש נמי אע״פ שלא נהנה בנשיכתה כדאמרי׳ בפ״ק דתענית שמתקבצים כל החיות אצל הנחש וא״ל מה הנאה יש לך כו מ״מ כיון דאורחיה בהכי הוה כמו רגל וחייב ברשות הניזק נ״ש ובר״ה פטור ולא חשבינן לית כקרן בתר דנעשה מועד עכ״ל ור״ל לדין קרן שנעשה מועד דחייב ב״ש אפילו בר״ה. אבל בשן ורגל הן מועדין כו׳ דשן מועד לאכול הראוי לה ורגל מועדת לשבור דרך הליכתה:
(ג) {ג} ואלו מועדין מתחלה וכו׳ משנה ספ״ק דב״ק ופסק כת״ק דלא כר״א דאמר אם הן בני תרבות אינן מועדין אלא אפי׳ בני תרבות שאדם גידלן בביתו מועדין הן:
ומ״ש אפי׳ בהמה גדולה מהן לא ידעתי למה הוצרך לכתבו ואפשר דלפי דבפרק אלו טרפות מחלק תלמודא בדין דריסה דנץ בין בדכוותייהו ובין בדרברבי מינייהו ובדזוטרא מינייהו לכך כתב דלגבי מזיק אין חלוק דאפי׳ בהמה גדולה מהן חייב לשלם הכל והעיקר נראה דלפי דבספ״ק (בבא קמא ט״ו) קאמר תלמודא דכלבא דאכל אמרי רברבי שונרא דאכלה תרנגולים רברבי משונה הוא דאין דרך כלב וחתול להורגן מכלל דאלו שהן מועדין אפילו בדרברבי נמי מועדין הן דאי לא היינו כלב. ומ״ש בשם הרמב״ם שכולם חייבים לשלם נ״ש בכל מיני היזק שיזיקו כלומר בין שהמיתו או שהזיקו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן שאינו מעשה שן ורגל אלא מעשה קרן בין ברשות הניזק בין בר״ה חייב נ״ש וכ״כ הרב המגיד פ״א מנזקי ממון ע״ש וכן הסמ״ג עשה ס״ו ס״ז וכן פי׳ רש״י במשנה ז״ל והרי כלו מועדין אפי׳ בנשיכה ובכל נזקין ומשלמים בעלים שלהן נ״ש והאלפסי גם כן לא הביא אלא המשנה כצורתה ולא הביא הא דאמר שמואל ארי בר״ה דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב וטעמו מדאקשינן עלה דשמואל מברייתא דתני בה וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נ״ש אלמא דאורחיה הוא לטרוף ולאכול כמו לדרוס ולאכול ותולדה דשן הוא וברשות הניזק משלם נ״ש ובר״ה פטור לגמרי ואע״ג דמשני לה רנב״י אשינויא דחיקא לא סמכינן ולפיכך פסק כסתם משנה וכפשטא דברייתא ואין חלוק בין ארי וזאב ונחש זאת היא דעת האלפס הרמב״ם והסמ״ג אבל התוס׳ והרא״ש פסקו כהך דשמואל דלאו בכל ענייני היזקי חשיבי מועדים וכו׳ אבל קשה דרבינו בסי׳ שצ״א סעיף ב׳ פסק בסתם חיה שטרפה בהמה ואכלתה וכו׳ אורחיה הוא וחייב נ״ש והיינו כהך ברייתא שהבאתי וזה שלא כדעת התוס׳ והרא״ש דארי שטרף ואכל לאו אורחיה הוא וי״ל דרבינו נסמך על מ״ש כאן מחלוקת הרמב״ם ור״י והרא״ש דממילא צריך לפרש הא דכתב בסי׳ שצ״א לצדדים מפרשינן ליה להרמב״ם איירי בכל חיה שבעולם ולר״י והרא״ש לא מיירי אלא בכל חיה חוץ מהארי ואע״ג דתלמודא דפריך מהך ברייתא דתני בה וכן חיה לא מוקמי לה בזאב משום דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב אפ״ה בדברי רבינו שכבר גילה כאן מחלוקת הרמב״ם ור״י והרא״ש בעל כרחך צריך לומר שמ״ש בסי׳ שצ״א לצדדין מפרשינן ליה נ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ט) כָּל מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו; וְכָל תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(י) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנִּכְנְסָה הַבְּהֵמָה לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהִזִּיקַתְהוּ. אֲבָל אִם נִכְנַס הַנִּזָּק לִרְשׁוּת הַמַּזִּיק וְהִזִּיקַתְהוּ בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַל הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לוֹ: אִלּוּ לֹא נִכְנַסְתָּ לִרְשׁוּתִי לֹא הִגִּיעַ לְךָ הֶזֵּק. וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר. {הַגָּה: כָּל זֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם וְצָרִיךְ עִיּוּן, דְּמִקְרָא זֶה בְּשֵׁן וְרֶגֶל הוּא דִכְתִיב לְפָטְרָן בִּרְשׁוּת שְׁנֵיהֶם, אֲבָל בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק דְּפָטוּר אֲפִלּוּ בְקֶרֶן אֵין עִנְיָן מִקְרָא זֶה טַעַם אֵלָיו, אֶלָּא דְּפָטוּר מִכֹּחַ דְּאָמַר לֵהּ: אִלּוּ לֹא נִכְנַסְתָּ כו׳; וְהָא דְּפָטוּר בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק, דַּוְקָא שֶׁנִּכְנָס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אֲבָל נִכְנַס בִּרְשׁוּת, כְּגוֹן פּוֹעֲלִים הַנִּכְנָסִין לִתְבֹּעַ שְׂכָרָן, וּנְגָחָן שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, חַיָּב (טוּר ס״ה בְשֵׁם הָרא״ש).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כא) ק) שם משנה וגמרא דף י״ג ע״ב
(כב) פי׳ כגון בחצר של שניהם או בר״ה וה״ה בחצר שאינה של שניהם כמ״ש בסעיף הסמוך ולפענ״ד לא עלה על דעת הרמב״ם להביא ראיה לפטור כשנכנס לרשות המזיק אלא הוא ענין בפ״ע והקדמה לדין הסמוך לו היזיקא בר״ה וכו׳ שהוא פטור משום שמפורש בתורה וביער בשדה אחר וגומר
(כג) ר) מסוגיא דגמ׳ שם פ״ג דף ל״ג ע״א כיון דבזמן זה פשוט שנכנסין הפועלים לבית בע״ה וגם אין מצוי לאדם מעות בכיסו בשוק ועל כן השמיט הרי״ף הברייתא
(ח) והרי מפורש בתורה ושילח את בעירה וביער ובגמ׳ דרשו ״דושלח היינו היזק רגל ע״י הליכתו וביער היינו היזק דשן דביערו על ידי אכילתו:
(ט) לפטרן ברשות שניהן – דבשדה אחר משמע שדה של אחר והיינו כשהיא מיוחדת להניזק ולא כשהיא של שניהן וכ״ש כשהזיק בר״ה שהוא מקום שכל הבהמות הולכין שם ברשות דפטור בעל המזיק מתשלומי שן ורגל דכיון דאורחתא דהבהמה היא לאכול בשן הראוי לאכול ולדרוס ברגל את כל המונח בדרך והניזק היה לו לשמור את הדבר שהיזק מלהניחו בדרך שהכל דשין בו משא״כ כשהזיק בקרן והדומה לו דלאו אורחיה היא דלא ה״ל לניזק לשמור מדבר דלאו אורח הבהמות להזיק בו מ״מ חייב ח״נ אפי׳ בר״ה כמ״ש המחבר בסעיף שאח״ז. ונראה לישב תמיהת מור״ם ז״ל והוא דגם דעת הרמב״ם והמחבר שכתבו והרי מפורש בתורה כו׳ לא אדסמיך ליה קאי אלא באו ליתן טעם אמ״ש ברישא בד״א כשנכנס׳ לרשות הניזק דממעט גם כשנכנס לרשות שניהן דהיינו מהאי קרא וכדי שלא תאמר מנ״ל דהאי קרא אתא למעט גם כשנכנס לרשות שניהן דלמא לא אתא למעט אלא כשנכנס לרשות המזיק מ״ה הקדים וכ׳ דלזה ודאי לא אתא דלרשות המזיק לא צריך קרא דסברא הוא דפטו׳ שהרי מצי א״ל אילו לא נכנסת כו׳ וק״ל:
(י) והא דפטו׳ ברשות המזיק כו׳ – ענין בפני עצמו הוא וגם הטו׳ כתבו אמ״ש לפני זה דאם הניזק נכנס לרשות המזיק והוזק דפטו׳ המזיק אם הפועלים נכנסים לרשותו ופעמים חייב ופעמים פטור ע״ש ומסיק וכתב עליה בשם הרא״ש דבזמן הזה דאין בעל הבית רגיל להמחות פועליו לחנוני אלא לפורעם במזומנים ואין רגיל לשלם להם בשוק כי אם בביתו ששם יש לו מעות מ״ה לעולם נקראו נכנסים ברשות וחייב בניזקן ע״ש:
(א) (ס״י בהגה) וצ״ע דמקרא זה בשן ורגל כו׳ נראה ליישב דבאמת הוא דזה קאי אנזקי שן ורגל כדאיתא ריש ב״ק אלא דהוצרך לזה אף בקרן ואתה מוכרח לכך דאיתא בפ׳ כיצד הרגל דף כו ולא תהא קרן ברשות הרבים חייב מק״ו ומה שן ורגל דברשות הניזק נזק שלם בר״ה פטורה קרן שברשות הניזק ח״נ אינו דין שברשות הרבים פטורה א״ר יוחנן א״ק יחצון אין חצי נזק חלוק לא בר״ה ולא ברה״י ואם כן תקשי לך גם ברשות המזיק יהיה חייב מקרא דיחצון הא אין חילוק בחצי נזק וע״כ צ״ל צ״ל דודאי ברשות המזיק הוה הק״ו במקומו דמה שן ורגל כו׳ ומוקמינן קרא דיחצון כו׳ על מסתבר דהיינו ר״ה אבל לא על רשות המזיק דיש סברא לפטור מטעם אילו לא נכנסת כו׳ ועיקר פטור דשן ורגל ברשות המזיק הוא מטעם דכתב ושלח וביער בשדה אחר דוקא שדה אחר הולכת להזיק וע״כ נקיט הרמב״ם האי מלתא גבי פטור דקרן בר״ה כיון דלא אתי אלא מק״ו דשן ורגל ושן ורגל הוא מדכתיב ושילח את בעירה וגו׳ כנ״ל:
(ב) (כגון פועלים הנכנסים כו׳) בפ׳ המניח פליגי ת״ק ואחרים בזה ת״ק ס״ל פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מב״ה ונשכן כלבו דפטור בע״ה ואחרים ס״ל דרשאין פועלים [לתבוע שכרן] מבע״ה וע״כ בעל הבית חייב ומוקמינן פלוגתייהו בזה דאי שכיח בע״ה בשוק כ״ע ס״ל דלית להו רשות לכנוס לבית בעה״ב שלא ברשותו ואי לא שכיח כ״ע ס״ל דחייב דהא צריכים לילך לתבוע שכרן כי פליגי בשכיח לפעמים ובאו פועלים וקרו אבבא על הב״ה ואומר בע״ה אין ת״ק א״ל אין קום אדונתך משמע ואחרים ס״ל אין קום עול משמע וכתב הרא״ש מדלא הביא הרי״ף ברייתא זו ש״מ דס״ל דעכשיו אין הדין כן אלא כיון שאין דרך הב״ה להיות לו מעות בשוק ודרך הפועלים ליכנס לביתו של בע״ה כ״ע ס״ל דחייב בע״ה בניזקין ע״כ ומיום עמדי על דעתי הקלושה תמהתי על בנין זה של הרא״ש לסתור ברייתא מפורשת בתלמוד ולשנות הדין וזה משענת קנה רצוץ שאין בו כח לסתור דברים מפורשים בתלמוד מדלא הביאה הרי״ף. וצ״ל אדרבה מזה ראיה דפטור הבע״ה לכ״ע אפי׳ אמר אין כל כמה דלא אמר בפי׳ שיבא לשם דהא לא פליגי אלא בפועלים דהיינו דת״ק אינו מוציא פועלים מכלל שאר אדם דמסתבר שהוא חייב אלא דאחרים סבירא ליה דפועלים יצאו מכלל שאר אדם ואם כן כיון שלא הביא הרי״ף דין דפועלים משמע דהם בכלל שאר אדם דפטור בע״ה בכל גווני כל שאינו נותן לו רשות בפירוש ליכנס שם. שוב ראיתי לרש״ל בפרק המניח שסרבה לתמוה גם כן על הרא״ש שפסק נגד דין התלמוד בפרט להוציא ממון ועל שהשמיט הרי״ף הברייתא האריך לתרץ בענין אחר ונראה לי דיש לפסוק הלכה למעשה כדברי דש״ל דפטור בעל הבית אפי׳ בפועלים אבל לא מטעמיה במה שתירץ על השמטה של הרי״ף כי התירוץ שכתבתי הוא ברור ופשוט לפי עניות דעתי ואין צריך לפנים:
(כב) פטור על הכל – ברייתא יד א׳:
(כג) וצ״ע כו׳ – וכה״ג פריך בגמ׳ כ״א ב׳ ועבה״ג:
(כד) והא כו׳ – עבה״ג והוי כשכיח בבית:
{ד} וקרן תמה משלם חצי נזק בין שהזיק ברשות הרבים בין ברשות הניזק או בחצר השותפין באיזה ענין שיהיו שותפין בו או בחצר שאינו של שניהם בכל ענין חייב ואינו פטור אא״כ נכנס הניזק ברשות המזיק והוזק שם שיכול לומר אילמלא נכנסת לרשותי לא היה שורי מזיקך:
{ה} ומיהו פועלים שנכנסו לרשות בעל הבית לשאול שכרם ונגחם שם שור של בעל הבית או נשכם אם אין בעל הבית רגיל לצאת לשוק או אפילו אם הורגל לצאת לשוק לפעמים כיון שאינו מצוי בכל פעם בשוק חייב בעל הבית בנזקם שברשות נכנסין ואם הוא מצוי בשוק בכל פעם פטור שאז נכנסין שלא ברשות וכתב א״א הרא״ש ז״ל בזמן הזה מנהג פשוט שנכנסין הפועלין לבית בעל הבית לתבוע שכרן וגם אין מצוי לאדם בכיסו מעות בשוק לפרוע לפועלים הילכך ע״פ המנהג חייב אפילו אם מצוי בעל הבית בשוק:
(ד) {ד} ומה שכתב וקרן תמה משלם חצי נזק בין שהזיק בר״ה בין ברשות הנזק או בחצר השותפין במשנה פ״ב דב״ק (כד) מבואר דבר״ה משלם ח״נ לכ״ע וברשות הניזק ר׳ טרפון אומר נזק שלם וחכמים [אומרים] ח״נ והלכה כחכמים:
ומה שכתב או בחצר השותפין בא׳ זה ענין שיהיו שותפין בו בחצר שאינו של שניהם בכל ענין חייב ואינו פטור אא״כ הניזק ברשות המזיק והוזק שם וכו׳ בספ״ק דב״ק (יד:) תניא ארבעה כללות היה רשב״א אומר בניזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק וכו׳ למזיק ולא לניזק פטור מכל לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הבעיטה תם משלם ח״נ מועד נ״ש לא לזה ולא לזה וכגון חצר שאינו של שניהם. חייב בו על השן ועל הרגל על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הבעיטה תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) או אפילו שהורגל לצאת לשוק שם דף ל״ג ת״ר פועלים כו׳ [עב״ח שהביא לשון הגמרא] והוכיח הרא״ש דהלכתא כרבנן וכתב ב״י ז״ל ויש לתמוה על רבינו שפסק בשכיח ולא שכיח חייב והיינו כאחרים א״כ ונ״ל ליישב דקשה ליה לרבינו בהסוגיא הנ״ל דהמקשה פריך אי שכיח במתא מ״ט דאחרים אי שכיח בבית מ״ט דרבנן ולמה לא ניחא ליה בשכיח ולא שכיח איירי ואי משום דקשה ליה א״כ במאי פליגי הול״ל כן. גם אתרצן קשה דהו״ל להשיב ליה בקיצור דבשכיח ולא שכיח לחוד פליגי אלא ודאי צ״ל דהכי קאמר אי דשכיח בבית רצה לומר דשכיח נמי בבית כמו במתא והיינו שכיח ולא שכיח מ״ט דרבנן בס״ל להמקשן כיון דפועל אל שכירותו נושא את נפשו רשות לו לכנוס כל שאינו שכיח תמיד במתא והתרצן השיב לו דמיירי בשכיח ולא שכיח ואפ״ה ס״ל לרבנן משום דאיירי דקם אבבא וקרי ליה וא״ל אין ובכה״ג ס״ל לרבנן דהו״ל כאילו א״ל בפירוש קום אדוכתך ואבא אליך כיון דשכיח לצאת לפעמים לשוק אבל אי לא שכיח כלל בשוק גם רבנן מודו דלא מפרשינן אין קום אדוכתך. ואי שכיח תמיד בשוק גם אחרים מודים דהיינו מפרשים אין קום אדוכתך קא״ל ורבינו איירי בדלא א״ל אין ומש״ה בשכיח ולא שכיח חייב וק״ל אלא שאכתי קשה דלא הו״ל לרבינו לקצר אלא לכתוב ג״כ חלוקת הגמרא דאי א״ל אין פטור וכדברי ת״ק וצ״ל דכיון דבזמן הזה בכל ענין חייב וכדמסיק בשם הרא״ש מש״ה קיצר ולא רצה לכתוב חלוקה דפטור בא״ל אין. והרמב״ם כו׳ [עי׳ ב״פ שהביאו ומה שיש לדקדק בו] ולעד״נ ליישב כוונת הרמב״ם דס״ל מכח קושיית בגמרא הנ״ל דסברת הגמ׳ הוא בשכיח ולא שכיח פטור הבע״ה מן הכופר שאמרו המע״ה ה״נ כיון דיש סברא לכנוס ושלא לכנוס לא הו״ל לכנוס שלא ברשות ומש״ה התחיל הגמ׳ בטעמ׳ דאחרים דחייבים וקאמר דשכיח במתא ור״ל אפי׳ אי לפעמים שכיח במתא ק׳ מ״ט דאחרים ואי תמידי שכיח בבית מ״ט דרבנן והתרצן השיב לו דמיירי בשכיח ולא שכיח כו׳ וא״ל אין דבזה מסתבר לאחרים לומר מדקרי ליה וא״ל אין כאילו פי׳ דבריו וא״ל עול תא כיון דאינו רגיל תמיד בשוק ורבנן ס״ל דאפי׳ בכה״ג נמי פטור די״ל קום אדוכתיך קא״ל. והשתא דכתב הרמב״ם שם שני בבות זא״ז ז״ל אפי׳ נכנס לתבוע שכרו או חובו ונגחו שורו של בע״ה ומת הבעלים פטורים מן הכופר עמד בפתח וקראו לב״ה וא״ל הן ונכנס ונגחו שורו של בע״ה הרי בע״ה פטור כו׳ עכ״ל וכוונתו ברישא דמיירי (כל א׳) [בלא אמר] הן פשיטא דפטור דמן הסתם איירי דשכיח ולא שכיח במתא כסתם בעלי בתים דלפעמים המה בבית פעמים בעיר. והגמרא לא הוצרך לאוקמא דאיירי בא״ל הן אנא לפרש טעם אחרים וכנ״ל. ובסיפא קמ״ל דאפילו אמר אין אפ״ה פטור וכמ״ש ועיין בב״י שכתב שגירסת הרא״ש היתה כגירסת הספרים דמחלק בין איתא במתא בסתם ב״ה או ליתא במתא ברוכל שרגיל לצאת חוץ לעיר כו׳ ע״ש בתוס׳ דכתבו אותה הגירסא ודבריו תמוהין שהרי מבואר בהדיא בראש כדברי רבינו ע״ש:
(ד) וקרן תמה כו׳ שם דר׳ י״ד תניא ד׳ כללות היה רשב״א אומר ע״ש בין שהזיק בר״ה בין שהזיק ברשות הניזק פי׳ ולאפוקי מר״ט דאמר בחצר הניזק משלם נ״ש:
או בחצר השותפין באיזה ענין שיהיה לאו בכל ענין קאמר דהא בסמוך יתבאר דאם היה לזה רשות לשוורים ולזה לפירות אז אם הזיק בעל השוורים לבעל הפירות בקרן פטור אלא ה״פ באיזה ענין שיהיה בו שותפין ממש שוה בשוה וא׳ מזיק לחבירו באותו דבר שהוא משותף עמו בחצר. ויותר נ״ל לומר דה״ק אף אם אין הרשות שלהם מיחשב ג״כ חצר השותפין אם מושכר לשניהן או חצר הניזק או המזיק והשכירו להאחר ועד״ז כתב הנ״י ז״ל ול״ת שיהיה הרשות קנוי לו אלא אפי׳ מושאל לו לפי שעה רשותו מיקרי עכ״ל וי״ל ג״כ דה״ק או אחר שתכניס שורו בחצר השותפים הזיק לאחד מהן באיזה ענין שהיו בו שותפין פי׳ אפי׳ מיוחד להם לשוורים ולא לפירות ועבר א׳ מהם והכניס לשם פירות ובא א׳ מן השוק והכניס בו שורו שלא ברשות והזיק לבעל הפירות בשן ורגל מ״מ מיקרי לגביה חצר הניזק וחייב וכעין זה כתב המ״מ בפ״ב מהל׳ נזקי ממון בביאור דברי הרמב״ם והביאו ב״י לפסק הלכה סוף ס״ז וכתבו ג״פ מור״ם בש״ע סי״ו והכי דייק קצת לשון רבינו שכתב או בחצר השותפין ולא כתב או בחצר (שאינו) של שניהם כמ״ש אח״כ או בחצר שאינו של שניהם ודו״ק:
(ה) ומיהו פועלים שנכנסו כו׳ עד״ר. בזמן הזה מנהג פשוט הוא כו׳ כן הוכיח שם ממה שהשמיט הרי״ף הך ברייתא ע״ש. ומ״ש וגם אין מצוי לאדם מעות בכיסו לפרוע לפועלים ובימיהן היו רגילין להמחות אצל שלחני או חנוני לכך היו תובעין מהן בשוה הלכך ע״פ המנהג המצוי בינוני ישתנה הדין כו׳.
(ה) {ה} ומיהו פועלים וכו׳ בפ׳ המניח (בבא קמא ל״ג) ת״ר פועלין שבאו לתבוע שכרן מב״ה ונגחן שורו של ב״ה ונשכן כלבו של ב״ה ומת פטור אחרים אומרים רשאין פועלין לתבוע שכרן מב״ה ואסקינא דאי שכיח ב״ה בשוקא כ״ע מודו דפטור דהו״ל להמתין עד שימצאהו בשוק ואי שכיח בביתו ולא בשוק לכ״ע חייב ולא פליגי אלא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא לבעל הבית והשיב לו אין ת״ק סבר אין קום אדוכתך משמע ולא נתן לו רשות לכנוס והלכך פטור ואחרים סברי אין עול תא משמע תניא כמ״ד אין קום אדוכתך משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבע״ה ונגחו שורו וכו׳ פטור אע״פ שנכנס ברשות אמאי פטור אלא לאו דקרי אבבא וא״ל אין וש״מ אין קום אדוכתיך משמע ונראה לפע״ד דמתניא בהך ברייתא אע״פ שנכנס ברשות מכלל דלא מיירי בדשכיח ב״ה בשוק דהא ודאי שלא ברשות נכנס וליכא נמי למימר דאיירי בדשכיח בביתו ולא בשוק דא״כ למה פטור הא ודאי אין עול תא משמע כיון דאינו שכיח בשוק וכדכתבו התוס׳ אי נמי אפילו את״ל דקום אדוכתך משמע אף בדלא שכיח בשוקא כלל מ״מ אית ליה רשותא למיעל דמאי הו״ל למיעבד ועוד דרחמנא יהב ליה רשותא למיעל ולמשכוניה וכ״ש לתבוע שכרו כדכתב נ״י ע״ש הרמ״ה אלא ודאי דמיירי בדשכיח ולא שכיח וקרי ליה נכנס ברשות כיון דשכיח נמי בביתי כמו בשוק ואפ״ה פטור דאין קום אדוכתך משמע מכלל דבשכיח ולא שכיח אי לא קרי אבבא וא״ל אין אלא נכנס מעצמו נכנס ברשות הוי וחייב וזהו שלא הזכיר רבינו דקרי אבבא וא״ל אין אלא כתב דבין שהבעה״ב אינו רגיל לצאת לשוק ובין שהורגל לצאת לפעמים בשוק אם פועל נכנס לביתו נכנס ברשות הוא וחייב בעה״ב בנזקיו אם נגחו שורו או נשכו כלבו והכי מוכח להדיא מדברי התו׳ שכתבו דאי שכיח בשוקא פשיטא דקום אדוכתך משמע ואי לא שכיח ודאי עול תא משמע וברייתא דתניא קום אדוכתיך משמע ע״כ בדשכיח ולא שכיח דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתך משמע עכ״ל זע״פ זה יבואו דברי רבינו על נכון שלא הזכיר בדבריו דקרי ליה אבבא וא״ל אין אלא בנכנס בביתו בלא קריאה כלל ושרי ליה מאריה לב״י שהקשה על רבינו וז״ל ויש לתמוה על רבינו שפסק בשכיח ולא שכיח חייב והיינו כאחרים עכ״ל דהלא לא אמרו אחרים דחייב אלא בקרי לי׳ אבבא וא״ל אין דעול תא משמע ובהא לא קי״ל כאחרים אלא קום אדוכתיך משמע ורבינו לא הזכיר דין זה לפי שאפשר דבזמן הוה נשתנה משמעות הלשון כשא״ל אין אי משמע קום אדוכתיך או משמע עול תא אבל בדלא קרי לב״ה אבבא אלא נכנס לביתי בסתם כיון דשכיח ולא שכיח נכנס ברשות היא וחייב ב״ה בנזקיו כנ״ל דעת רבינו והיא מתיישבת ע״פ הסוגיא אבל דעת הרמב״ם פ״י מנזקי ממון קשיא טובא שכתב בנכנס לרשותו לב״ה וקרי אבבא וא״ל אין דקום אדוכתיך משמע ולא חילק בין שכיח ובין לא שכיח אי נמי שכיח ולא שכיח וכך הקשה ה׳ המגיד ונראה ליישב דהרמב״ם מפרש הא דקאמר בגמרא לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא וא״ל אין מ״ס אין עול תא משמע ומ״ס אין קום אדוכתיך משמע אינו תירוץ אחד כפי׳ התו׳ והרא״ש וכנראה משאר מחברים אלא שני תירוצים הם האחד דמוקי לפלוגתייהו בשכיח ולא שכיח ונכנס לביתו בסתם תירוץ השני דמוקי לפלוגתייהו בדקרי אבבא וח״ל אין וכו׳ ואין חלוק כלל בין שכיח בשוקא בין שכיח בביתו ולא בשוקא מכל מקום כיון דקאי אבבא וא״ל אין קום אדוכתיך משמע ולשון וקרי אבבא הוא כאילו אמר אי נמי קרי אבבא וכו׳ ופסק הרמב״ם כתירוץ השני ולכן פסק בסתם דמשמע בין שכיח בין לא שכיח אי קרי אבבא וא״ל אין קום אדוכתיך משמע כנ״ל דעת נכונה וברורה ליישב בו דברי הרמב״ם:
ומ״ש וכתב א״א הרא״ש בזמן הזה מנהג פשוט וכו׳ יש מקשים איך היה מנהג מקודם זה בישראל שלא יכנס אדם לבית חברו שצריך אליו הפך מוסר דז״ל יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ולפעד״נ דלא קשיא כלום דבשכיח בשוקא ודאי אין לאדם הגון ליכנס לבית חבירו משום חשד אשתו וכדתנן בפ׳ המוכר פירות מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו וכו׳ זה עושה לו פותחת ומפרש בגמרא דבעה״ב עושה לו פותחת לבורו משום חשד אשתו וכדלעיל בסי׳ קס״ט:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יא) הִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָה שֶׁל שְׁנֵיהֶם, לֹא לְמַזִּיק וְלֹא לַנִּזָּק, אוֹ בְּחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם וַהֲרֵי הִיא מְיֻחֶדֶת לְהַנִּיחַ בָּהּ פֵּרוֹת וּלְהַכְנִיס לָהּ בְּהֵמָה, כְּגוֹן הַבִּקְעָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אוֹ שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם לְהַכְנִיס בָּהּ בְּהֵמָה וְאֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם רַשַּׁאי לְהַכְנִיס בָּהּ פֵּרוֹת, אִם בְּשֵׁן וְרֶגֶל הִזִּיקָה כְּדַרְכָּהּ, הֲרֵי זֶה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ רְשׁוּת לְהַלֵּךְ בְּכָאן, וְדֶרֶךְ הַבְּהֵמָה לְהַלֵּךְ וְלֶאֱכֹל כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. וְאִם נָגְחָה אוֹ נָגְפָה אוֹ רָבְצָה אוֹ בָּעֲטָה אוֹ נָשְׁכָה, אִם תַּמָּה הִיא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק; וְאִם מוּעֶדֶת, נֶזֶק שָׁלֵם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כד) ש) שם ד״ח משנה שם בפ״ב דף י״ט ע״ב
(כה) ת) כתב ה״ה מבואר כדאמרינן בסוגיא (שם) דף י״ד ע״א מאי לא לזה ולא לזה אלא לאחד הא בעי׳ ובער בשדה אחר וליכא וזה פשוט
(כו) א) מחלוקת אמוראים שם (דף יג ע״ב) ופסק כפסק ההלכות
(כז) ב) טור ס״ח וכ׳ הב״י פשוט שאם אחד מהן הכניס בה פירות ה״נ חצר המזיק ופטור
(כח) ג) לשון הרמב״ם שם
(כט) ד) כ׳ ה״ה נתכוון הרב שאם באה בהמת אחרים שאינה מאחד מהשותפין והזיקה שם בשן ורגל הרי הן כאלו הזיקה בחצר הניזק לגמרי דלגבי אחרים ברשות הניזק הוא וזה מבואר ר״פ הפרה (סוף דף מו ע״א) וכתבו רמ״א בסעיף ט״ז
(ל) ה) כברייתא דר״ש בן אלעזר שם דף יד ע״א
(יא) הזיקה בר״ה כו׳ – סעיף זה וסעיף שלאחריו נתבא׳ ממ״ש בסעיף שלפני זה ע״ש:
(ג) (סעיף י״א) והרי היא מיוחדת כו׳. פי׳ ששניהן יכולים כו׳ והכלל כיון שלענין הכנסת הבהמה עביד והנחת הפירות של הניזק היא שלא ברשות פטור המזיק כל שהזיקה הבהמה כי אורחה אבל בנגיחה בקרן או נגיפה בגופה שזה הוא דרך שינוי הוי הדין כמו בקרן דחייב ח״נ אפילו ברשות הרבים:
(כה) וה״ה מיוחדת כו׳ – כאוקימתא דגמ׳ להני ברייתות:
(כו) או שהיא כו׳ – מדאיצטריך לדחוקי לא לזה כו׳ אלא דחד לפירות להוציאו ממשמעות ול״ק לא לזה ולא לזה כלל לפירות:
(כז) מפני כו׳ – קאי אדסמיך לה ברמב״ם שהיא של שניהם ולא כמו שדחק המ״מ:
וחצר שאינה של שום אחד מהם או שהיא של שניהם להכניס בה כל דבר בין פירות בין שוורים או שהיא של שניהם לשוורים ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בו פירות דינה כרשות הרבים לפטור בה שן ורגל.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יב) הָיָה הֶחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם מְיֻחֶדֶת לְפֵרוֹת וְלֹא לְהַכְנִיס בָּהּ בְּהֵמָה, וְהִכְנִיס שָׁם אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִים בְּהֵמָה, וְהִזִּיקָה, חַיָּב אֲפִלּוּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לא) ו) שם דף ט׳ היינו כאוקימתא דרב יוסף דאמר בחצר השותפין חייב שם
(כח) היה כו׳ – ברייתא דרב יוסף וכאביי ורב חסדא:
(יב-יג) אבל אם היא של שניהם רק להכניס בה פירותיהן ולא שוורים ונכנס בה שורו של אחד מהם ואכל פירות חבירו או שהיא של שניהם רק להכניס בה שוורים ולאחד מהם לפירות והכניס בה הוא פירותיו ואכלם שורו של חבירו חייב.
(12-13) (ה) {ה} ומה שכתב ומיהו פועלים שנכנסו לרשות ב״ה לשאול שכרם ונגחם שם שורו של ב״ה או נשכם וכו׳ בפ׳ המניח (בבא קמא לג.) ת״ר פועלים שבאו לתבוע שכרן מבע״ה ונגחן שורו של ב״ה ומת פטור אחרים אומרים רשאים פועלים לתבוע שכרן מב״ה ה״ד אי דשכיח במתא מ״ט דאחרים אי דשכיח בבית מ״ע דת״ק לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרי אבבא וא״ל אין מ״ס אין עול תא משמע ומ״ס אין קום אדוכתך משמע תניא כמ״ד אין קום אדוכתך משמע וכתבו התוס׳ אית ספרים דגרסי אי דשכיח במתא וכך היא גירסת הרא״ש ז״ל שכתב וז״ל פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מב״ה ונגחן שורו של ב״ה או שנשכן כלבו של ב״ה אי שכיח במתא שרגיל לצאת לשוק לכ״ע פטור דשלא ברשותו נכנסו שהיה להם להמתין עד שימצאוהו בשוק ואי לא שכיח לכ״ע חייב ובשכיח ולא שכיח פליגי אחרים ורבנן רבנן פטרי ואחרים מחייבי והלכה כרבנן ועוד דמתני׳ סתמא כרבנן עכ״ל ויש לתמוה על רבינו שפסק בשכיח ולא שכיח חייב היינו כאחרים:
ומה שכתב בשם הרא״ש בזמן הזה מנהג פשוט שנכנסין פועלים לבית בע״ה לתבוע שכרן וכו׳ שם כתב הרא״ש וז״ל תמהני מדוע לא הביא רב אלפס ברייתא זו דאפשר דסבירא ליה דאע״ג דבימיהם היה שייך מחלוקת זה והיה מנהג זה נוהג בזמן שלא היה אדם נכנס לבית חבירו אבל בזמן הזה מנהג פשוט הוא שיכנסו פועלים לבית ב״ה לתבוע שכרן וגם אין מצוי לאדם מעות בכיסו לפרוע לפועלים ובימיהם היו רגילים להמחותה אצל שולחני או אצל חנוני לכך היו תובעים מהם בשוק הילכך ע״פ המנהג המצוי בינינו ישתנה הדין וחייב ב״ה אפי׳ שכיח בשוק כדקא חזינן שהדין משתנה בין אדם לחבירו אפילו בזמן אחד שכיח פטור לכ״ע לא שכיח חייב כ״ש שישתנה הדין בחילוף הזמן המנהג וכן הדעת נוטה עכ״ל.
והרמב״ם ז״ל כתב בפ״י מהלכות נזקי ממון וז״ל אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן אבל אם המית ברשות המזיק אע״פ שהוא בסקילה הבעלים פטורים מן הכופר כיצד הנכנס לחצר ב״ה שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של ב״ה ומת השור בסקילה והבעלים פטורים מן הכופ׳ שהרי אין לו רשות ליכנס לרשותו של זה שלא מדעתו עמד בפתח וקרא לב״ה וא״ל הן ונכנס ונגחו שורו של ב״ה הרי הבעלים פטורים שאון משמע כן אלא עמוד במקומך עד שאדבר עמך וכתב ה״ה אין הבעלים משלמין את הכופר וכו׳ ברייתא פרק כיצד הרגל (בבא קמא כו:) ופסק כת״ק אבל במ״ש רבינו ואפי׳ נכנס לתבוע שכרו יש קצת תימא איך לא חילק שלפי הסוגיא נראה דאי ב״ה לא שכיח במתא פירוש בשוק שהרי הוא כאילו נכנס. ברשות ואולי שרבינו מפרשה בפנים אחרת עכ״ל.
ומ״מ מ״ש הרא״ש לפי מנהג הזמן הזה אפשר דהרמב״ם נמי מודה ביה כי הוא העתיק דברי התלמוד לפי מנהג זמן חכמי התלמוד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יג) וְכֵן אִם הָיְתָה מְיֻחֶדֶת לִבְהֵמָה לִשְׁנֵיהֶם, וְהָיָה רְשׁוּת לְאֶחָד מֵהֶם בִּלְבַד לְהַכְנִיס לָהּ פֵּרוֹת, וְהִזִּיקָה פֵרוֹתָיו, חַיָּב אַף עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לב) ז) שם היינו מאי דאמר רבינא משמיה דרבא שם
(יב) והזיקה פירותיו חייב כו׳ – דאף דיש להמזיק רשות להכניס שם שורו מכל מקום כיון שניתן להניזק רשות לבד להכניס שם פירותיו חצר הניזק קרינן ליה לענין היזק פירות ועפ״ר מ״ש עוד מזה ומדכתב חייב אף על השן והרגל ר״ל וכל שכן אם הזיקה בקרן דהא אקרן חייב בכל מקום ועיין מ״ש בסמוך:
(כט) (ליקוט) וכן אם כו׳ – הרא״ש ורמב״ם וטור וכגי׳ שלנו דלא כתוס׳ שם ד״ה לא כו׳ והרשב״א ועסי״ז ועתוס׳ ד״ה כולה כו׳ תימא כו׳ וכן דחק הרשב״א בזה ותוס׳ שם לא רצו לפרש כפי שיטתו אבל מה שהקשו שם ולספרים כו׳ ק״ו פריכא הוא (ע״כ):
[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף יב]

[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף יב]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יד) אִם הוּא שֶׁל אֶחָד מֵהֶם לְפֵרוֹת וְלֹא לִשְׁוָרִים, וְלַשֵּׁנִי לִשְׁוָרִים וְלֹא לְפֵרוֹת, וְהִזִּיקָה בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁמְּיֻחֶדֶת לוֹ לִשְׁוָרִים וְלֹא לְפֵרוֹת לְאוֹתוֹ שֶׁמְּיֻחֶדֶת לוֹ לְפֵרוֹת; בְּשֵׁן וְרֶגֶל חַיָּב, דִּלְגַבַּיְהוּ הֲוָה לֵהּ חָצֵר הַנִּזָּק; בְּקֶרֶן פָּטוּר, דִּלְגַבֵּי דִידֵהּ הֲוָה לֵהּ חֲצַר הַמַּזִּיק. וְאִם הִזִּיקָה בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁמְּיֻחֶדֶת לוֹ לְפֵרוֹת לְאוֹתוֹ שֶׁמְּיֻחֶדֶת לוֹ לִשְׁוָרִים; בְּקֶרֶן חַיָּב, דִּלְגַבֵּי דִידֵהּ הֲוָה לֵהּ חֲצַר הַנִּזָּק; בְּשֵׁן וְרֶגֶל פָּטוּר, דִּלְגַבַּיְהוּ הָוֵי חֲצַר הַמַּזִּיק.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לג) ח) טור ס״ו
(לד) ט) נלמד מההיא דרבינא שכתב עליה הרא״ש אע״פ ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק כיון דמיוחדת רק לאחד לפירות
(לה) י) פשוט הוא כיון דמיוחדת לשוורים לו ולא לחבירו
(לו) כ) מבואר במ״ש
(יג) לאותו שמיוחדת לו לפירות בשן ורגל כו׳ – בפריש׳ ודריש׳ הוכחתי דכל שהזיק הבהמה להפירות קרי לה שן ורגל על שם המקרא שנא׳ ושלח את בעירה וביער כו׳ דמיירי הבהמה הזיק׳ בשן ורגל וכל שהזיק׳ בהמה לבהמה קרי לה קרן ע״ש המקרא שנא׳ כי יגח שור איש את שור רעהו והשתא אתי שפיר דסתם המחבר וכתב והזיקה בשן ורגל ר״ל לפירות. בקרן פטור ר״ל שהזיק בהמה דבעל השוורים לבהמה דבעל הפירות שהכניס׳ שלא ברשות ומ״ש אח״כ שאם הזיק׳ בהמתו דבעל הפירות לבעל השוורים בקרן ר״ל לבהמתו דבעל השוורים גם מ״ש בסוף בשן ורגל פטור ר״ל ששניהן שינו דבעל הפירות הכניס הבהמה ובעל השוורים הכניס פירות והזיקה הבהמה להפירות פטור ואבהמתו הנזכר לפני זה קאי וקאמ׳ דאם אותה הבהמה הנזכרת הזיקה לבעל השוורים בשן ורגל פטור. אבל אין לפרש דמ״ש ברישא בקרן פטור דר״ל אם הזיק שורו של זה שניתן לו רשות לשוורים לפירותיו של השני בבעיט׳ או ברביצה דמקרי ג״כ קרן דפטו׳ דאם כן קשה מ״ש מהי׳ מיוחד לשניהן לשוורים ולא׳ מהן לשאר דברים והכניס בו טליתו והזיק השור להטלית בדריסתו עליו שכ׳ הטור והמחב׳ בסמוך בסי׳ ז׳ דחייב בעל השור על היזק הטלית וכתבתי שם דמוכח דל״ד במיוחד לשניהם לשוורים איירי אלא ה״ה במיוחד לזה לשוורים ולזה לטלית ע״ש. וגם בסי״ג כתב בסופו ז״ל חייב אף על השן והרגל ור״ל וכ״ש על הקרן ש״מ דאם הזיקה הבהמה לפירות בקרן דחייב מיהו לפי מ״ש פי׳ דשן ורגל וקרן גם שם בס״ס י״ג יש לפרש דמ״ש דחייב אף על השן והרגל דר״ל וכ״ש אם הזיק׳ בהמה דקה בקרן דחייב ומשלם דאקרן חייב בכל מקום אפי׳ ברה״ר ודוק ועפ״ר מ״ש עוד בהוכחות פירוש זה שכתבתי ודו״ק:
(יד) דלגבייהו ה״ל חצר הניזק – ר״ל לגבי שן ורגל וטעמו כיון שיש לו רשות להכניס פירותיו ומ״ש בסיפא דלגבייהו ה״ל חצר המזיק כ״כ ג״כ הטו׳ ול״ד קאמ׳ אלא ר״ל דל״ה חצר הניזק כיון שלא הי׳ מיוחד לו לפירות אלא להמזיק גם מ״ש הטו׳ והמחב׳ לפני זה בחיובו דקרן משום דהוי לגבי דידי׳ חצר הניזק ל״ד קאמ׳ דהא קרן חייב גם בר״ה ובחצר של שניהן או שאינן של שום א׳ מהן אם לא בחצ׳ המזיק וכנ״ל אלא משום דהאי חצר אינו מיוחד אלא לאחד מהן או למזיק או לניזק מ״ה כתב האמת וק״ל ועפ״ר מ״ש לכל זה עוד הוכחות וראיות:
(ד) (סי״ד) אם היא של א׳ פי׳ שבעל הפירות יוכל להכניס שם פירות שלו ואז אין רשות לבעל השורים להכניס שם שורו דיאכל הפירות וכשאין שם פירות יוכל בעל השורים להכניס שם שורו ואז אין רשות לבעל הפירות להכניס שם שורו ומ״ה אמר אם הזיק בעל השור את הפירות דהיינו בשן ורגל חייב דה״ל לגבי פירות חצר הניזק אבל אם הזיק בקרן ר״ל שבעל הפירות הכניס שם ג״כ את שורו פטור דהא שלא ברשות הכניס שם בעל הפירות את שורו כן הוא הפי׳ בנ״י ונ״ל דאם הזיקו לשור של בעל הפירות בשן דהיינו דרך הנאתו כגון שנתחכך בו להנאתו והפילו דכל מידי דדרך הנאה קרוי תולדה דשן או דרך הלוכו דהיינו תולדה דרגל ה״נ דפטור בעל השוורים דהא לגבי שור ה״ל חצר המזיק ולא נקט קרן אלא דדרך קלקול השורים זה בזה היא דרך נגיחה שהיא תולדה דקרן ואם הזיקה בהמה של בעל הפירות לבהמתו של בעל השורים חייב דהא חצר הניזק היא לענין שורים אבל אם הזיקה בהמ׳ של בעל הפירות לפירות שהניח שם בעל השורים אף ע״פ שהמזיק הכניס בהמתו שלא ברשות מ״מ כיון שהדבר הניזק דהיינו הפירות הם ג״כ שלא ברשות קרוי לזה חצר המזיק דהניזק שבא להוציא צריך שיהיה הדבר הניזק שם ברשות:
(א) ורגל – ר״ל דכל שהזיקה הבהמה להפירות קרי לה שן ורגל על שם המקרא ושלח את בעירה וגו׳. וכל שהזיקה בהמה לבהמה קרי לה קרן ע״ש הכתוב כי יגח שור איש את שור רעהו והשתא א״ש דסתם המחבר וכתב והזיקה בשן ורגל ר״ל לפירות ובקרן פטור ר״ל שהזיקה בהמה דבעל השוורים לבהמת בעל הפירות שהכניסם שלא ברשות ומ״ש בסוף בשן ורגל פטור ר״ל ששניהן שינו דבעל הפירות הכניס בהמה ובעל השוורים הכניס פירות והזיקה הבהמה להפירות כו׳. סמ״ע:
(ל) אם היא כו׳ – שם אלא פשיטא לא לזה ולזה אלא דחד. והיינו כה״ג דכפשטיה א״א לומר כמו שהקשה הרשב״א דא״כ מאי לא לזה ולא לזה:
(ליקוט) אם היא כו׳ – דז״ש אלא דחד דא״א לומר כפשטה מאי לא לזה כו׳ ועוד היינו רישא רשות לניזק ומאי ד׳ כללות (ע״כ):
(לא) (ליקוט) בקרן פטור דה״ל כו׳ – מדפריך שם אתאן לרבנן ואם איתא לוקמה בכה״ג וכ״ש בשן ורגל וז״ש בשן ורגל כו׳ (ע״כ):
(לב) בקרן כו׳ חצר הניזק – ל״ד אלא דלא הוי חצר המזיק ולישנא דגמ׳ שם נקט אלא פשיטא כו׳ וקתני סיפא כו׳:
ואם היא של אחד מהם לפירות ולא לשוורים ושל שני לשוורים ולא לפירות והזיק אותו שהיא מיוחדת לי לשוורים לאותו שהיא מיוחדת לו לפירות בשן ורגל חייב דלגבייהו הוי חצר הניזק ובקרן פטור דלגבי דידיה הוי חצר המזיק ואם הזיק אותו שמיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב דלגבי דידיה הוא חצר הניזק בשן ורגל פטור דלגבייהו הוי חצר המזיק.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(טו) שֵׁן וְרֶגֶל, אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אִם כֵּן הִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק; אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פְּטוּרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק. וּמִיהוּ, אִם הִתִּיז אֲבָנִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלְכוּ וְהִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, אוֹ עֵץ אָרֹךְ, מִקְצָתוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמִקְצָתוֹ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, וְדָרְסָה עָלָיו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְשִׁבְּרָה כֵּלִים בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, חַיָּב.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(לז) ל) שם משנה שם בפ׳ ב׳ דף י״ט ע״ב
(לח) מ) שהרי קרן שחייב ברה״ר פטור ברשות המזיק (ומבואר בסעיף א׳) שן ורגל שפטורין ברשות הרבים כל שכן שפטורין ברשות המזיק
(לט) נ) מסקנת הגמרא שם בפרק ב׳ דף י״ט ע״ב
(מ) ס) כן כתב הרא״ש שם בפסקיו בשם התוספת
(טו) או עץ ארוך כו׳ – כל׳ זה כתב ג״כ הטו׳ ובפרישה כתבתי דאין חיובן שוה דבדרכו על עץ ארוך כו׳ חייב עליו נזק שלם ובהתיז אבנים בר״ה אינו חייב אלא ח״נ דהיינו נזק צרורות וכמ״ש הטו׳ והמחב׳ בסי׳ שאחר זה:
(טז) ושיברה כלים ברשות הניזק חייב – ול״ד לדרס׳ ע״ג כלים ונתגלגל למקום אחר ושבר דקי״ל דבתר מעיקרא אזלינן דשאני הכא דהנזק נעשה ברשות הניזק והניזק מעולם הי׳ שם:
(ה) (סעיף ט״ו) או עץ ארוך כתב בסמ״ע בעץ ארוך חייב נזק שלם כו׳ והאמת כן הוא לדעת ר״י בר שמואל שמביא הרא״ש בריש בבא קמא דחייב בזה ע״כ סבירא ליה דחייב כאלו עומדת ברשות הניזק עצמו ודרסה על דף ושיברה בו כלי דשם פשיטא דמשלמת נזק שלם:
(ב) ארוך – ומש״ה אין חיובן שוה דבדרכה על עץ ארוך כו׳ חייב עליו נ״ש ובהתיז אבנים בר״ה אינו חייב אלא ח״נ דהיינו נזק צרורות וכמ״ש הטור והמחבר בסי׳ שאח״ז. שם:
(ג) חייב – ול״ד לדרסה ע״ג כלים ונתגלגל למקום אחר ושבר דקי״ל דבתר מעיקרא אזלינן שאני הכא דהנזק נעשה ברשות הניזק והניזק מעולם שם היה. שם:
(לג) ואצ״ל כו׳ – שם י״ד א׳ כא ב׳:
(לד) או עץ כו׳ – כ״כ הרא״ש בשם התוס׳ תי׳ שני על קושייתם ו׳ א׳ בד״ה תאמר כו׳ וא״ת כו׳ וערא״ש ס״א:
{ו} ושן ורגל אין חייבין אא״כ הזיקו ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטורין ואין צריך לומר ברשות המזיק ומיהו אם התיזה אבנים ברשות הרבים והלכו והזיקו ברשות הניזק או עץ ארוך מקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות הניזק ודרסה עליו ברשות הרבים ושברה כלים ברשות הניזק חייב.
(ו) {ו} ושן ורגל אין חייבין אא״כ הזיקו ברכות הניזק אבל ברשות הרבים פטורין פשוט בפ״ק (טו:) ובפ״ב דב״ק (יט.) ומקרא מפורש הוא ושילח את בעירה וביער בשדה אחר ודרשינן בריש ב״ק (ב:) ושילח זה הרגל וביער זה השן:
ומה שכתב ואצ״ל ברשות מזיק כלומר שאם קרן שחייב עליו בר״ה פטור ברשות המזיק כמו שנתבאר שן ורגל שפטור עליהם בר״ה לא כ״ש שפטור עליה ברשות המזיק:
ומה שכתב ומיהו אם התיזה אבנים בר״ה והלכו והזיקו ברשות הניזק או עץ ארוך מקצתו בר״ה ומקצתי ברשות הניזק ודרסו עליו ברשות הרבים ושברו כלים ברשות הניזק חייב בפ׳ כיצד הרגל (בבא קמא יט.) אסיקנא דהתיזה בר״ה והזיקה ברשות הניזק חייב וכתב הרא״ש דאע״ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבא דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל וביער בשדה אחר והביער היה בחצר הניזק:
ומה שכתב או עץ ארוך מקצתו בר״ה ומקצתו ברשות הניזק וכו׳ כ״כ הרא״ש בריש ב״ק שם בשם התוספות:
ומה שכתב וחצר שאינה של שום אחד מהם או שהיה של שניהם להכניס בה כל דבר בין פירות בין שוורים או שהיא של שניהם לשוורים ואין שום אחד רשאי להכניס בו פירות דינה כר״ה וכו׳ בסוף פ״ק דב״ק (יג:) אמר רב חסדא אמר אבימי חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל ורבי אלעזר אומר חצר השותפין פטור בה על השן ועל הרגל איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בה על השן ועל הרגל ותיובתא דרבי אלעזר אמר לך ר׳ אלעזר ותסברא והא תניא ד׳ כללות היה אומר רשב״א בניזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור בכל לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל על הנגיחה וכו׳ תם משלם ח״נ ומועד נ״ש לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל קתני מיהת חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל קשיין אהדדי ל״ק כי תניא ההיא בחצר המיוחד׳ לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים ורב יוסף בחצר המיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים מתקיף לה ר׳ זירא כיון דמיוחדת לפירות הא בעינן בשדה אחר וליכא א״ל אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה ופרש״י כי תניא ההיא דפטור בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ולשוורים דהו״ל חצר השותפין לגבי שן ולגבי קרן הילכך בשן פטור בר״ה ובקרן תמה ח״נ בר״ה משלם ודרב יוסף בחצר המיוחדת וכו׳ דהויא חצר הניזק שלא הו״ל להכניס שם שוורים עכ״ל.
ואהא דקתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן על הרגל דייק בגמרא מאי לאו לא לזה ולא לזה כלל אלא דאחר והא בעינן וביער בשדה אחר אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד ופירש״י אלא דאחר. שאינו ולא ניזק ולא מזיק וקתני חייב על השן והא בעינן שדה אחר. חד מינייהו. כלומר דניזק רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון הוא ומאי לא לזה ולא לזה לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד לזה ולזה לשוורים דלגבי שן הו״ל חצר הניזק לגבי קרן הו״ל ר״ה ופירש״י אלא דחד. דניזק דלגבי שן הויא חצר הניזק וחייב המזיק בנזקי שן שהרי לגבי פירות אינה אלא דניזק ולגבי קרן הויא ר״ה שהרי ברשות הכניס שם שורו ומש״ה הוא משלם ח״נ ותו לא וכתב הרא״ש גופא ד׳ כללות היה רשב״א אומר וכו׳ כל זאת הסוגיא הביא רב אלפס אף על גב דלית ביה נפקותא לענין הלכה דמאי נ״מ אי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן אי כולה רבי טרפון מ״מ הביא רב אלפס לענין פסקי הלכות דנפקי משקלא וטריא דשמעתין הא דקאמר אילימא לא לזה ולא לזה אלא לאחר הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא וש״מ דחצר שאינה על שניהם פטור בה על השן ועל הרגל ולא תימא וביער בשדה אחר אתא לאפוקי ר״ה לפי שהבהמה הולכת שם ברשות אבל הכניס ראובן פירותיו לחצר שמעון שלא בידיעת שמעון ונכנס שור לוי ואכלתן שדה אחר קרינן ביה כיון שאין לו רשות ליכנס שם וגם ש״מ דקרן חייב בחצר שאינה של שניהם מדפריך דוקא משן ורגל ולא מקרן וש״מ משינוייא דרבינא דחצר המיוחדת לאחד לפירות ולזה ולזה לשוורים חייב בה על השן ועל הרגל שאע״פ ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק כיון דמיוחדת רק לאחד לפירות עכ״ל וכתב עוד שם חצר השותפין המיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים פטור בה על השן ועל הרגל וחייב על הקרן וחצר המיוחדת לשותפין לפירות ולא לשוורים חייב בה על השן ועל הרגל דכיון דאין מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינן ביה וכן אם נגח שור ראובן לשור שמעון בחצר לוי חייב דלא מיפטר אלא ברשות המזיק אבל חצר שאינה של שניהם כר״ה הויא לענין קרן עכ״ל וגרסינן בר״פ הפרה (בבא קמא מז:) תני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא הכניס פירותיו לחצר ב״ה שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלם פעור ואם הכניס ברשות חייב ואסיקנא מאן פטור ומאן חייב בעל השור דברשות הו״ל שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק חייב שלא ברשות הו״ל שן בר״ה ושן בר״ה פטורה והשתא מ״ש רבי׳ דחצר שאינה של שום אחד הוי כר״ה מבואר במה דדייק מאי לא לזה ולא לזה אילימא לא לזה ולא לזה אלא לאחר והא בעינא וביער בשדה אחר ומ״ש או שהיא של שניהם להכניס בה כל דבר בין פירות בין שוורים מבואר במאי דאמרינן כי תניא ההיא דפטור בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות בין לשוורים ומ״ש או שהוא של שניהם לשוורים ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בה פירות פשוט שאם אחר מהם הכניס בה פירות הו״ל חצר המזיק ופטור:
ומה שכתב אבל אם היא של שניהם רק להכניס בה פירותיהם ולא שוורים ונכנס בה שורו של אחד מהם ואכל פירות חבירו חייב היינו דאוקימנא דרב יוסף דאמר בחצר השותפין חייב בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים ומ״ש אז שהיא של שניהם רק להכניס בה שוורים ולאחד מהם לפירות והכניס בה היא פירות ואכלם שורו של חבירו חייב היינו מאי דאמר רבינא משמיה דרבא וכו׳ ומאי לא לזה ולא לזה לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד לזה ולזה לשוורים דלגבי שן הוי ליה חצר הניזק.
ומה שכתב ואם היא של אחד מהם לפירות ולא לשוורים ושל ב׳ לשוורים ולא לפירות והזיק אותו שהיא מיוחדת לו לשוורים לאותו שהיא מיוחדת לו לפירות בשן ורגל חייב דלגבייהו חצר הניזק למד מההיא דרבינא שכתב עליה הרא״ש אע״פ ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק כיון דמיוחדת רק לאחד לפירות.
ומה שכתב ובקרן פטור דלגבי דידיה הוי חצר המזיק פשוט הוא דכיון דמיוחדת לשוורים לו ולא לחבירו הוי הוא חצר המזיק ומ״ש ואם הזיק אותו המיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב דלגבי דידיה הוי חצר הניזק ג״ז פשוט וכיון דמיוחדת לשוורים לחבירו ולא לו נמצא שהוא חצר הניזק:
ומה שכתב בשן ורגל פטור דלגבייהו הוי חצר המזיק ג״ז פשוט ע״פ מה שנתבאר:
ומה שכתב וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא ברשותו ונכנס שור של לוי שם ואכלתם פטור היינו דרב יהודה בר סימון דר״פ הפרה ונתבאר ג״כ בדברי הרא״ש אהא דקאמר אילימא לא לזה ולא לזה אלא לאחר הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא:
ומה שכתב וחצר שהוא של שניהם לשוורים ולאחד מהם לשאר דברים והכניס בה טליתו וחבירו שמיוחדת לו לשוורים הכניס בה שורו והזיק השור לטלית וגם הטלית לשור אין אומרים יצאו זה בזה וכו׳ בפ״ק דב״ק (יד:) אהא דתנן שום כסף מפרש בגמרא א״ר יהודה שום זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דת״ר פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותה בדמים כתב הרא״ש פירוש אם הזיקה פרה בטלית בחצר הניזק וטלית הזיקה בר״ה או בחצר המיוחדת לזה ולזה לשוורים ולא לזה ולזה למטלטלין אלא לחד דלגבי חיוביה דשור לא מצי אמר תורך ברשותי מאי בעי דהא מיוחדת לשוורים לגבי רגל נמי כיון דאין מיוחדת למטלטלין אלא לניזק חצר הניזק הוא וחייב אין אומרים שיצאו שני ההזיקות זה בזה אלא שם שני הנזקים ומי שהזיק יותר ישלם עכ״ל.
וז״ל הרמב״ם בפ״א מהלכות נזקי ממון הזיקה בר״ה או בחצר שאינה של שנוהם לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהם והרי הוא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס בה כגון הבקעה וכיוצא בה אם בשן ורגל הזיקה כדרכה ה״ז פטור מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשברה אם תמה היא משלם ח״נ ואם מועדת נ״ש:
היתה החצר של שניהם מיוחדת לפירות ולא להכניס בה בהמה והכניס שם אחד מהשותפין בהמתו חייב אפילו על השן ועל הרגל וכן אם היתה מיוחדת לבהמה לשניהם והיה רשות לאחד מהם בלבד להכניס בה פירות והזיקה פירותיו חייב אף על השן ועל הרגל עכ״ל וכבר נתבארו דברים אלו בתוך דברי רבינו וכתב הה״מ דע שהחצר המיוחדת לשניהם לפירות או לבהמה ובאה שם בהמת אחרים שאינה מאחד מהשותפין והזיקה שם בשן ורגל הרי הן כאילו הזיקה בחצר הניזק לגמרי דלגבי אחרים ברשות הניזק הוא וזה מבואר ר״פ הפרה בסוגיא ההוא דתני יהודה בר סימון ולזה נתכוון הרב באמרו שיש להו רשות להלך כאן וכאן ובהמת אחרים אין לה רשות עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) ושן ורגל אין חייבין כו׳ ואצ״ל ברשות המזיק דק״ו בקרי הוא שחייב בר״ה פטור ברשות המזיק שן ורגל שפטורין בר״ה אינו דין שפטורין ברשות המזיק ואף שפשוט הוא כתבו רבינו לו אצ״ל כדי של״ת שלא מיעטה התורה במ״ש וביער בשדה אחר אלא רשות המזיק מש״ה כתב דזה אצ״ל הוא וק״ל. ומיהו אם התיזה אבנים בר״ה והלכו ברשות הניזק כו׳ חייב הכי אמרי׳ שם דף י״ע וכתבה הרא״ש דאע״ג דגבי דרסה על הכלים ונתגלגלו למקום אחר ונשברה אסיקנא דבתר מעיקרא אזלינן (כמ״ש בס״ס שצ״א) שאלי התם שהכלי שהזיק היה התחלתו בר״ה משא״כ שהניזק לא היה מתחלה ועד סוף בר״ה וגלי לן קרא דאזלינן בתר הניזק ולא אחר דברים הגורם הנזק דכתיב וביער בשדה אחר ונלע״ד ע״ג דסתם רבינו וכלל יחד דין התיז אבנים כו׳ ודין ען ארוך וכתב על שניהן סתם חייב לא בחדא מחתא מחתינהו דבדרס על עץ ארוך בר״ה והזיק בדריסתו כלי העומד ברה״י חייב נ״ש דהא כ״ר בסי׳ ש״ן דאם הזיקה הבהמה במשוי שעליה או התרנגול במשיחה התלוי ברגלו והזיקה דרך הילוכו חייב נ״ש ואילו ההיתוז אבנים יתפרש סי׳ ש״ץ דר״ל חייב ח״נ וכאן לא נחית רבינו לעיקר הדין אלא לאשמועינן דל״ד לדרסה ע״ג הכלי ונתגלגל כו׳ ועיין באשר״י בפ״ק דב״ק ובתו׳ דף ז׳ ע״א בד״ה תאמר בהני דברשות שור יוכיח כו׳:
וחצר שאינו של שום א׳ מהן כו׳ עד וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון כו׳ ונתבאר מסוגיא דמקשן ותרצן פ״ק דב״ק דף י״ג ומשם והלאה ועיין בדברי הרא״ש שם שכתב כל הני חילוקים מדקדוק הסוגיא ע״ש והטעם דפטור כשהיה של שניהן מפני שיש להן רשות להלוך בכאן ודרך הבהמה להלוך ונאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה ועל הניזק היה מוטל שלא להניח שם דבר שנפסד בשן ורגל. אבל אם היא של שניהם רק לפירות ונכנס בו שורו של א׳ מהן ואכל פירות חבירו. הטעם שחייב דהוי ברשות הניזק וקמ״ל דחייב בה על השן ועל הרגל כ״ש דנתחייב בה על הקרן דהא בקרן חייב בין ברשות הניזק בין בר״ה כל שאינו מיוחד להחזיק:
או שהיא של שניהם לשוורים ולא׳ מהן לפירות והכניס פירותיו ואכלם שור חבירו הרא״ש הוכיח כן מתירוצא דרבינא וסיים ביה ז״ל אע״ג ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק כיון דמיוחד לא׳ רק לפירות ע״כ והר״ן כתב הטעם בזה שסתמא כי נותנין פירות בחצר לא מעיילי שוורים להתם כדי שלא יטנפו הפירות או יאכלם וא״כ כי נשתעבד לתרוייהו לשיורים ולחד לפירות ודאי הוא באופן זה דכל זמן שירצה כל חד למיעל שורו דידיה הרשות בידיה ואם ירצה זה לעיי״ל פירות דידיה אין להשני רשות להכניס בו שורו כל זמן שמונחים שם פירותיו וכי הכניס כאילו הכניס ברשות הניזק ע״כ תורף דבריו ע״ש. ונראה דלכאורה שהוא ג״כ טעם הרא״ש ורבינו אלא שצ״ע דלדעת הר״ן שלא היה לו להכניס שם שורו כל זמן שהפירות שם א״כ אם הכניס שורו בזמן שהפירות שם והוזק בפירות כגון שהוחלק בהן הול״ל דפטור כיון דשלא ברשות הכניס לשורו כל זמן כהפירות שם וק׳ מ״ש ממש״ר בסמוך בהוזק פרה בטלית דצריך בעל הטלית לשלם לבעל הפרה היזק דהפרה וצריכין לחלק לפ״ז דשאני פירות דמסתמא יאכל מהן הבהמה בהא דוקא אמרי׳ דלא הו״ל להכניס שם שורו משא״כ טלית אבל ל׳ הר״ן והר״ש משמע כן וגם רבינו נא הו״ל לסתום אלא לפרש חילוק זה ולכן צ״ל דגם לדעת הר״ן כיון דמ״מ יש לו רשות להכניס שם שורו נהי דאיחייב בעל השור בנזק הפירות מ״מ בעל הפירות מחוייב לשמור פירותיו שלא יוזק בהן בעל השור ולפ״ז מדוקדק יותר ל׳ הרא״ש מל׳ הר״ן ודו״ק:
ואם היא של א׳ מהן לפירות ולא לשוורים כו׳ אין זה שם בהרא״ש אלא שמטעמו שכתב שם משמע ממילא ג״כ דין זה וכ״כ ב״י:
והיזק אותו שהיא מיוחדת לשוורים לאותו שמיוחדת לו לפירות בשן ורגל חייב הוא פשוט ע״פ טעם הרא״ש הנ״ל דכיון שיש לזה לבד רשות להכניס פירות בחצר זה היה לגביה שדה אחר אעפ״י שהכניס שורו ברשות. ומ״ש דלגבייהו הוה חצר הניזק ר״ל לגבייהו דשן ורגל ומשום דלגבי שן ורגל וביער בשדה אחר כתיב דלמדינן מיניה דאין חייב בהו אלא בחצר הניזק ומ״ש ובקרן פטור פי׳ אם הכניס בעל הפירות ג״כ שורו והזיק שורו של בעל השוורים לשורו של בעל הפירות (והא דקרי להיזק שור בשור בשם קרן משום דקרן הוא ההוזק כנזכר בפסוק בהדיא בשוורים דכתיב כי יגח שור איש את שור רעהו ושן ורגל נזכר בקרא דכתיב ושלח את בעירה וביער בהיזק פירות וק״ל) פשיטא דפטור דהכי כיון שאין לבעל הפירות רשות להכניס שוורים הוה חצר המזיק וז״ש דלגבי דידיה הוי חצר המזיק ר״ל לגבי קרן ומשום דחיובו דקרן הוא בכל מקום בר״ה ובחצר השותפין ובחצר שאינו של שום א׳ מהן זולת בחצר המזיק וכנ״ל מש״ה הוצרך לכתוב דהו״ל לגביה חצר המזיק ודוקא בכה״ג שנגח שורו לשור דבעל הפירות אבל אם הזיק בעל השוורים לבעל הפירות בפירותיו בהיזק קרן כגון בבעיטה או רביצה קלקל פירות חברו דהוה ג״כ תולדה דקרן בזה ודאי חייב בעל השוורים מטעם הנ״ל דכיון שאין לו רשות להכניס פירות כל לגבי פירות חצר הניזק מיקרי וכמש״ר בסמוך היה מיוחד לשניהן לשוורים ולאחר לשאר דברים והזיק שור של א׳ לטלית של האידך שמיוחד לו להכניס דחייב בעל השור על נזק הטלית וכ״פ שאין מיוחד אלא לא׳ לשוורים ולהשני לשאר דברים וק״ל. (וראיה למ״ש מש״ע שכתב בסמוך ז״ל ואם הזיקה בהמתו כו׳ במקום שכ״ד היזק קרן וכמ״ש בסמוך):
ומ״ש ואם הזיק אותו שמיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב כו׳ בשן ורגל פטור כו׳ פי׳ אם הכניס בעל הפירות שוורים ובעל השוורים פירות ואכל שור של בעל הפירות פירות חבירו דהיינו היזק דשן או קלקלם ברגל פטור בעל הפירות דכיון שאין לבעל השוורים רשות להכניס פירות ושינה והכניס לא מיקרי לגבי השני חצר הניזק אעפ״י שגם הוא מכניס שווריו שלא ברשית יכול למימר ליה אם היו פירותך או שורך מזיקים לשורי היה גם כן פסידא דידי דיש לכל א׳ רשות לשנות ולהכניס מה שאין החצר מיוחד כו׳ אך שאם יזיק א׳ מהם פסידא דידיה הוא אבל בקרן חייב פי׳ אבל אם נגח שורו של בעל הפירות לשורו של בעל השוורים חייב ח״נ דכיון שיש רשות לזה להכנים שורו ולא לזה הרי הוא חצר הניזק כן נ״ל לפרש דברי רבינו. אבל א״ל דה״ק אם הזיק בעל הפירות בפירותיו לבעל השוורים בקרן שרבץ עליהן השור וניזק ע״י כך חייב כיון דיש לזה רשות להכניס שור ולא להשני לגבי קרן מיקרי חצר הניזק אעפ״י שיש להשני ג״כ רשות להכניס פירותיו וכמ״ש בסמוך בטלית. דהא בכה״ג לא הזיק בעל הפירות לבעל השור אלא השור הזיק את עצמו במה שרבץ על הפירות ועוד דא״כ מאי בשן ורגל פטור דקאמר וכ״ת דה״ק ששורו של בעל השור ע״י הילוכו על הפירות ניזק ברגלו או שאכל מהפירות יותר מדאי עד שהוזק מרוב האכילה א״כ ק׳ ברגל אמאי פטור מ״ש מהוזק שורו בטלית דבסמוך חייב בעל הטלית בהיזקו דשור ועוד למה קאמר אם הזיקו בשן דפטור משום דהו״ל לגביה חצר המזיק הא אפי׳ הו״ל חצר הניזק ג״כ פטור משום דהו״ל לזה לשמור שורו שלא יאכל יותר מדאי וכמ״ש רבינו בסי׳ שצ״ג דכי ניזק השור מרוב האכילה אפי׳ הכניס זה פירותיו לחצירו של בעל השור שלא ברשות פטור. ובש״ע כתוב בהדיא אם הזיקה בהמתו של אותו שמיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב כו׳ הרי לפנינו בהדיא דבמקום שכ״ר בקיצור שהזיק בעל הפירות לבעל השוורים בקרן הוסיף הוא ופירשו דהאי בקרן ר״ל במה שהכניס בעל הפירות בהמתו והזיקה לבהמתו של בעל השוורים וממילא יתפרש ג״כ מש״ר שם אחר זה דבשן ורגל פטור כו׳ דאבהמתו הנזכר קאי ור״ל שבעל הפירות הכניס בהמתו ובעל השוורים הכניס פירותיו ואכל בהמתו הפירות דבעל השוורים אלא דקיצר כיון דגילה הפי׳ פ״א ומ״ש רבי׳ בסיפא בקרן חייב דלגביה הוה חצר הניזק ל״ד קאמר וה״ה אי הוה ר״ה או חצר השותפין או אינו של שניהן ג״כ חייב בקרן כל שאינו חצר המזיק וכנ״ל. וכן מ״ש אח״ז בפטור דשן ורגל משום דלגביה הוה חצר המזיק ל״ד קאמר וכנ״ל אלא משום דאינו אלא חצר של א׳ משניהן מיוחדת לכל כו״ לענין זה קאמר האמת דלענין קרן הו״ל חצר הניזק ולגבי שן ורגל חצר המזיק וק״ל:
ומ״ש וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא ברשותו כו׳ היינו דרב יודא בר סימן דר״פ הפרה:
וחצר שהוא של שניהן לשוורים ולא לטלית כו׳ בברייתא דף י״ד ז״ל ת״ר פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיק פרה אין אומרים תצא טלית בפרה ופרה בטלית אלא שמין אותה בדמים וכתב הרא״ש דף קכ״ח ז״ל פי׳ אם הזיקה פרה בטלית בחצר הניזק וטלית הזיקה בר״ה או בחצר המיוחדת לזה ולזה לשוורים ולא לזה ולזה למטלטלים אלא לחד דלגבי חיובו דבור לא מצי אמר תורך ברשותי מאי בעי דהא מיוחדת לשוורים ולגבי רגל נמי כיון דאינו מיוחדת למטלטלים אלא לניזק בחצר הניזק הוא וחייב ע״כ ומשמע לי מדבריו דהא דקאמר לזה ולזה לשוורים לא בא אלא לאפוקי דאין לזה ולזה מטלטלים וה״ק אף שמיוחדת לשניהם לשוורים כיון שאינה מיוחדת לטלית אלא לא׳ מהן שניהן חייבין כ״א בנזק חבירו אבל ה״ה אם היה לזה לשוורים דוקא ולזה למטלטלים דוקא והכניס זה ברשות שורו וזה טלית ברשות והזיקו זה בזה ג״כ הדין כן וכן יתבאר דברי רבינו ומ״ש הרא״ש דלגבי דבור פי׳ שהשור סכסך רגלו בטלית ונפל ושבר רגלו דהוה טלית זה דומה להבור והשור הזיק לטלית כגון שקרעו בדריסתו ועמ״ש לעיל בסמוך אדברי הר״ן מ״ש פירות מטלית וכמ״ש בדרישה ע״ש:
(ו) {ו} ושן ורגל אין חייבים וכו׳ פ״ק דב״ק (דף י״ד) ת״ר ארבעה כללות היה רשב״א אומר וכו׳ על השן ועל הרגל אינו חייב אלא ברשות הניזק משום דבעינא ובער בשדה אחר. ומ״ש ואצ״ל ברשות המזיק משנה שם (דף ט׳) חוץ מרשות המיוחדת למזיק ובגמרא דא״ל תורך ברשותי מאי בעי. ומ״ש ומיהו אם התיז אבנים וכו׳ פ׳ כיצד הרגל (בבא קמא י״ט) וז״ל הרא״ש שם ומסקינן דהתיזה בר״ה והזיקה בר״הי חייב וכו׳ דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק:
ומ״ש או עץ ארוך וכו׳ ברפ״ק דב״ק כתב הרא״ש ושן ורגל פטורין בר״ה דאורחיה הוא וכו׳ ונ״מ מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו בר״ה ומקצתו בר״הי ודרסה עליו בר״ה ושברה בר״הי כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין ור״י בר שמואל לא פי׳ כן לקמן גבי שור יוכיח שברשות עכ״ל וס״ל לרבינו דכיון דכתב הרא״ש בסוף דבריו דריב״ש לא פי׳ כן א״כ דין עץ ארוך כדין התיזה בר״ה וכו׳ וחייב בין בזו ובין בזו אבל תימה דבתוס׳ שלנו (דף ו׳ סוף ע״א) בד״ה תאמר בהני לא הזכירו כלל עץ ארוך אלא התיזה בר״ה וכו׳ אבל בעץ ארוך משמע דפטור כיון דדרסה בר״ה כי אורחה וכל מה שמונח לפניה היא הולכת עליו וכסברא הראשונה שכתב הרא״ש וכן עיקר ודלא כרבינו וכך פסק מהרש״ל פ״ק סי׳ ד׳ והאריך ע״ש. ומ״ש וחצר שאינה של שניהם וכו׳ כל זה שכתב רבינו הוא עולה מתוך הסוגיא אהך ברייתא דארבעה כללות והטעם דבחצר שאינה של שניהם פטור בה שן ורנל משום דבעינן ובער בשדה אחר וליכא וכן כשהיא של שניהם לפירות ולשוורים הו״ל חצר השותפין לגבי שן וליכא ובער בשדה אחר וכן כשהיא של שניהם לשוורים ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בו פירות אם הכניס אחד מהם פירות ואכלן שורו של חבירו הו״ל מכניס פירות לחצר המזיק דפטור אבל אם של שניהם לפירות ולא לשוורים לשום אחד מהם אם נכנס שורו של אחד מהם ואכל פירות חברו הו״ל כאילו נכנס לרשות הניזק שלא... הו״ל להכניס לשם שורו כיון שאין לו רשות להכניס שם שורו דלא דמי לר״ה שהרשות בידו להכניס שם שורו וכן כשהיא של שניהם להכניס בה שוורים ולאחד מהם לפירות ג״כ חייב דלגבי שן הו״ל חצר הניזק שהרי אין רשות לשני להכניס בה פירות וא״כ הו״ל לחבירו לשמור שורו שלא יאכל פירות בחצר הניזק ומזה הטעם ג״כ אם הוא של א׳ מהם לפירות ולא לשוורים ושל שני לשוורים ולא לפירות והזיק אותו שהוא לו לשוורים לאותו שהוא לו לפירות בשן ורגל הו״ל שן בחצר הניזק דהו״ל לשמור שורו שלא יזיק בשן בחצר הניזק אבל אם הזיקו בקרן כגון שנגח לשורו של אותו המיוחד לו לפירות פטור דלגבי קרן הו״ל חצר המזיק כיון שהחצר הוא שלו לשוורים ולא לחברו לשוורים ואם הזיק אותו שהוא שלו לפירות לאותו שהוא שלו לשוורים בקרן חייב דהו״ל לגבי דידיה חצר הניזק ובשן ורגל פטור דלא הו״ל להכניס פירותיו כיון שאין לו רשות אלא לשוורים ולא לפירות והו״ל חצר המזיק:
ומ״ש וראובן שהכניס וכו׳ ר״פ הפרה דכיון שהכניס הפירות שלא ברשות הו״ל שן בר״ה ושן בר״ה פטור אבל אם הכניס הפירות ברשות הו״ל שן ברשות הניזק וחייב:
וחצר שהוא של שניהם לשוורים וכו׳ בפ״ק (דף י״ד) שנינו שום כסף מפרש בגמרא שום זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דת״ר פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותם בדמים ומפרש הרא״ש שיכולים להיות בענין אחד כגון חצר של שניהם המיוחד לשוורים לשניהם ולא׳ מהם לשאר דברים וכו׳ וכך הם דברי רבינו ודלא כפי׳ רש״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(טז) רְאוּבֵן שֶׁהִכְנִיס פֵּרוֹתָיו לַחֲצַר שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, וְנִכְנַס שׁוֹרוֹ שֶׁל לֵוִי שָׁם וַאֲכַלְתָּם, פָּטוּר. {הַגָּה: אֲבָל אִם הִכְנִיס רְאוּבֵן פֵּרוֹתָיו בִּרְשׁוּת, וְנִכְנַס שׁוֹרוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, חַיָּב, דְּהָוֵי כְּחָצֵר שֶׁל שֻׁתָּפִים וְנִכְנַס שָׁם שׁוֹר שֶׁל אֲחֵרִים לְהַזִּיק, דְּחַיָּב (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי שם).}
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(מא) ע) טור שם בסעיף הנזכר היינו דתני ר׳ יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא וכו׳ כדמפ׳ שם טעמא ריש דף מ״ח דה״ל שן בר״ה
(מב) פ) שם בהא דתני רב יהודה וכו׳ משום דהוי כחצר הניזק
(מג) צ) מבואר במ״ש לעיל סי״א בשם הרב המגיד
(יז) דהוי כחצר של שותפין – פי׳ דבעל החצר וזה שנתן לו רשות להכניס הן שותפין בהחצ׳ ונקרא חצר הניזק לגבי זה שנכנס שם שלא ברשות:
(ד) שותפין – פירוש דבעל החצר וזה שנתן לו רשות להכניס הן שותפין בהחצר ונקרא חצר הניזק לגבי זה שנכנס שם שלא ברשות. שם:
(לה) דהוי כחצר כו׳ – רש״י שם:
וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא ברשותו ונכנס שורו של לוי שם ואכלם פטור.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ודוקא שלא ברשות אבל אם הכניס ראובן פירותיו ברשות ובא שורו של לוי ואכלן שם חייב דמיקרי רשות הניזק לגבי שורו של לוי וכן הוא בגמרא ר״פ הפרה וכ״כ המ״מ פ״א מה׳ נזקי ממון שחצר המיוחדת לשבים אפי׳ לפירות או לבהמות ובאו שם בהמות אחרים והזיקו בשן ורגל חייב לשלם דלגבייהו מיקרי רשות הניזק:
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יז) חָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם לִשְׁוָרִים, וְלָאֶחָד מֵהֶם לִשְׁאָר דְּבָרִים, וְהִכְנִיס בָּהּ טַלִּיתוֹ, וַחֲבֵירוֹ שֶׁמְּיֻחֶדֶת לוֹ לִשְׁוָרִים הִכְנִיס בָּהּ שׁוֹרוֹ, וְהִזִּיק הַשּׁוֹר לַטַּלִית וְגַם הַטַּלִּית לַשּׁוֹר, אֵין אוֹמְרִים יֵצְאוּ זֶה בְּזֶה, אֶלָּא שָׁמִין הַנִּזָּקִין בְּבֵית דִּין, וְכָל מִי שֶׁהִזִּיק יוֹתֵר, יְשַׁלֵּם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מד) ק) גם זה טור שם כפירוש הרא״ש שם בפסקיו אברייתא פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה וכו׳ שם דף יד ע״ב
(יח) אין אומרים יצאו זה בזה – פי׳ שלא תימא כיון דשניהם שוים בהכנסתם ה״ל לכל אחד לשמור את שלו שלא יהא ניזק ולא יזקקו ב״ד להן:
(ה) יצאו – פירוש דל״ת כיון דשניהם שוין בהכנסתן ה״ל לכל אחד לשמור את שלו שלא יהא ניזוק ולא יזדקקו ב״ד להן. שם:
(לו) חצר כו׳ – כמ״ש בסי״ג וכן י״ל בכה״ג דסי״ד:
(ליקוט) חצר כו׳ – הרא״ש וכנ״ל סי״ג ותוס׳ שם נדחקו לשיטתן דלא ס״ל כמ״ש בסי״ג (ע״כ):
וחצר שהיא של שניהם לשוורים ולאחד מהם לשאר דברים והכניס בה טליתו וחבירו שמיוחדת לו לשוורים והכניס בה שורו והזיק השור לטלית וגם הטלית לשור אין אומרים יצאו זה בזה אלא שמין הנזקין בבית דין וכל מי שהזיק יותר ישלם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יח) ג׳ אָבוֹת נְזִיקִין בְּשׁוֹר: הַקֶּרֶן וְהַשֵּׁן וְהָרֶגֶל. וְנִקְרְאוּ אָבוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּתוּבִים בַּפָּסוּק; וְלָהֶם תּוֹלָדוֹת, שֶׁכָּל דָּבָר הַדּוֹמֶה לְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ נִקְרָא תּוֹלָדָה וְדִינוֹ כָּמוֹהוּ, חוּץ מִנֶּזֶק צְרוֹרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(מה) ר) ל׳ הרמב״ם שם דין י׳ ברייתא שם דף ב׳ ע״ב
(מו) ש) לשון הטור סעיף ז׳ ושם בברייתא
(מז) ת) מבואר שם בד׳ ג׳ ע״א וע״ב
(מח) א) בסימן ש״ץ
(יט) כמו שיתבאר – בסימן שאחר זה:
(לז) (ליקוט) ונקראו אבות כו׳ – רש״י בריש מכילתין (ע״כ):
{ז} קרן ורגל נקראים אבות לפי שכתובים הן בפסוק ולהן תולדות שכל דבר הדומה לאחד מכל אלו הוי תולדתו ודינו כמותו לכל דבר.
(ז) {ז} קרן ורגל נקראים אבות לפי שכתובים בפסוק וכו׳ לאו דוקא הני דהא תנן (בבא קמא ב.) ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו׳ ואמרינן בגמרא אבות מכלל דאיכא תולדות ומפרש הי ניהו תולדות ורבינו ג״כ כתב לקמן דשן ובור הוו אבות ויש להם תולדות ולא נקט קרן ורגל אלא מפני שהם שוים בדבר א׳ ומוחלקים בדבר אחד ששניהם אין הנאה להזיקם וקרן אין דרכו להזיק ורגל דרכו להזיק ומ״ש שכל דבר הדומה לאחד מכל אלו הוי תולדתו ודינו כמותו לכל דבר כיצד שור האמור בתורה הוא שנגח בקרן ואין דרכו בכך וכו׳ עד או רבצה על כלים ושברתן מבואר בריש ב״ק (שם):
ומה שכתב ל״ש כלים גדולים או קטנים בספ״ק דב״ק (טז.) אהא דתנן הבהמה אינה מועדת לא ליגח וכו׳ ולא לרבוץ א״ר אלעזר ל״ש אלא פכים גדולים אבל פכים קטנים אורחי׳ היא א״ד א״ר אלעזר אפילו פכים קטנים נמי לאו אורחיה היא וכתב הרא״ש רב אלפס לא הביא הני לישני דרבי אלעזר משום דמשמע ליה דבריותא ומתני׳ בצורתן ובפשטן דלא מיפלגי בין פכים גדולים לקטנים דכולהו לאו אורחיה וכלישנא בתרא דרבי אלעזר:
ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ם כך הוא גירסת ספרים דידן בפ״א מהלכות נזקי ממון הבהמה אינה מועדת מתחלתה וכו׳ ולא לרבוץ על כלים גדולים אבל ה״ה כתב וז״ל מ״ש לרבוץ על כלים קטנים פסק כלשון אחרון דר״א ועיקר ותימא שאינה בהלכות עכ״ל וכבר כתבתי בשם הרא״ש למה אינה בהלכות ומ״ש וכל דבר שאין דרכו בכך אע״פ שהיא דרך אכילה כגון שאכלה כסות או כלים דינו כקרן וכו׳ משנה פ׳ כיצד הרגל (בבא קמא יט:) אכלה כסות או כלים משלם ח״נ:
ועוד יש דברים שמזקת ברגל׳ או בפיה ודינה כקרן ולקמן יתבאר בדיני שן ורגל בסי׳ ש״ץ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) או רבצה כו׳ עד או קטנים כו׳ [כמו בב״ח] וכתב הרא״ש הרי״ף לא הביא הני לישני דר״א דמשמע ליה דמיירי מתני׳ כפשטה וכצורתה דלא מפליג בין פכין גדולים לקטנים דכולהו לאו אורחיה הוא וכלישנא בתרא דר״א עכ״ל ומזה נתבאר לך דמש״ר בסמוך והרמב״ם כתב כו׳ עד וכ״כ הרי״ף אינו ר״ל שבהדיא כ״כ הרי״ף אלא מדהשמיט מימרא דר״א וכתב המשנה סתמא נלמד דס״ל כן וכמ״ש בשם הרא״ש וק״ל וכתב ב״י ז״ל מ״ש רבינו בשם הרמב״ם כן הוא גירסת ספרים דידן בפ״א מהנ״מ הבהמה אינה מועדת מתחלתה כו׳ עד ולא לרבוץ על כלים גדולים אבל המ״מ כתב וז״ל מ״ש לרבוץ על כלים קטנים פסק כל׳ אחרון דר״א ועיקר ותימא שאינו בהלכות עכ״ל ולא משמע מדברי המ״מ שהיתה לפניו גירסא אחרת בדברי הרמב״ם שהרי ז״ל המ״מ אבל השן מועד כו׳ והרגל מועד וכו׳ במשנה שם ומ״ש לרבוץ על כלים קטנים מימרא דר״א בפ״ק כו׳ משמע מל׳ שהרמב״ם כתב האי בבא דלרבוץ על כלים קטנים אחר הבבות שמועד עליהם הבהמה ועוד דא״כ לא הול״ל ומ״ש לרבוץ כו׳ אלא הול״ל ומ״ש ולא לרבוץ. ועוד דמה שאינו מועד על רביצת כלים גדולים זה ציין המ״מ לפני זה במ״ש הרמב״ם ה׳ תמים כו׳ שא׳ מהן הוא ולא לרבוץ כו׳ וכתב מראה מקום עליו. לכן נראה דפשוט הוא דגם גירסת המ״מ בדברי הרמב״ם הוא כגירסת ספרים דידן אלא שבגמרא שלפנינו בלישנא קמא הוה כתוב בין על כלים גדולים או קטנים. ובלישנא בתרא כתוב דוקא גדולים וז״ש המ״מ דהרמב״ם כתב כלישנא בתרא ומש״ה תמה המ״מ שאינו מהלכות כיון דהרמב״ם על הרוב בשיטת הרי״ף רבו אזל א״כ לא הו״ל להעתיק בהלכותיו המשנה סתמא דמשמע דס״ל דבכל ענין אינן מועדין אפי׳ אפכים קטנים וכמ״ש הרא״ש בשמו דזהו דלא כמ״ש הרמב״ם ודו״ק.
(ז) קרן ורגל נקראין אבות כו׳ עיין מ״ש ב״י בזה:
אלא דרך מקרה פי׳ לפי שאין דרכו בכך נקרא דרך מקרה אעפ״י שבאותו פעם שהוא נגח הוא מצוי להזיק:
והרמב״ם כתב דוקא כ׳ בב״י כך היא גירסת ספרים דידן בפ״א מהל׳ כ״נ אבל מל׳ המ״מ משמע שהיתה לפניו הגירסא כגירסת הרי״ף והרא״ש ז״ל ועד״ר:
וכ״כ רב אלפס ל׳ שאינו מדוקדק הוא שלא כתב כן בפירוש:
אעפ״י שזאת שינתה ורבצה פי׳ וקי״ל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכמ״ש במי׳ שצ״ב מ״מ אין לה רשות לבעוט:
(ז) {ז} קרן ורגל נקראים אבות וכו׳ כלומ׳ אף ע״פ שאין הנאה להיזקן:
ומ״ש ל״ש על כלים גדולים וכו׳ ספ״ק דב״ק (דף י״ו) בלישנא בתרא דר״א אמרינן אפי׳ קטנים לאו אורחיה הוא וכתב הרא״ש שכן נראה דעת רב אלפס אבל הרמב״ם פסק כלישנא קמא דר״א דפכים קטנים אורחיה הוא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יט) כֵּיצַד, שׁוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁנָּגַח בְּקֶרֶן, וְאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ אֶלָּא דֶרֶךְ מִקְרֶה, וְאֵין לוֹ הֲנָאָה בְּהֶזֵּקוֹ; וְכָל הַדּוֹמֶה לוֹ דִּינוֹ כְּמוֹתוֹ, כְּגוֹן שֶׁנָּגְפָה בְּגוּפָהּ אוֹ נָשְׁכָה אוֹ בָעֲטָה אוֹ רָבְצָה עַל כֵּלִים וְשִׁבַּרְתָּם; וְכֵן אִם אָכְלָה כְּסוּת אוֹ כֵּלִים, דִּינָהּ כְּקֶרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק, בֵּין בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְעוֹד יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁמָזִּיקָה בְּרַגְלָהּ אוֹ בְפִיהָ וְדִינָם כְּקֶרֶן, וְיִתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן ש״צ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מט) ב) שם ומבואר שם דף ב׳ ע״ב
(נ) ג) ומבואר שם במשנה דף טו ע״ב וגמרא דף טז ע״א וכדעת אביו הרא״ש שאינו מחלק בין כלים קטנים לגדולים דמשמע ליה משנה וברייתא כצורתן וכפשטן וכלישנא בתרא דר״א ושלכן השמיטו הרי״ף ועיין בסעיף ז׳ ובמה שכתבתי שם
(נא) ד) שם משנה שם בפ׳ ב׳ דף יט ע״ב
(כ) וכן אם אכלה כסות כו׳ – דאע״ג דבשן הוה מועד מעיקרא ה״מ בדבר שדרכו לאכול ולא כסות וכה״ג:
(ו) חצי – ואע״ג דבשן הוי מועד מתחלתו ה״מ בדבר שדרכו לאכול ולא כסות וכה״ג. שם:
(לח) ואין דרכו כו׳ ואין כו׳ – ב׳ ב׳ (ע״כ):
(לט) (ליקוט) בין כו׳ – י״ד א׳ וכר״י (ע״כ)
כיצד שור האמור בפסוק הוא שנגח בקרן ואין דרכו בכך אלא דרך מקרה ואין לו הנאה בהיזקו וכל הדומה לו דינו כמותו כגון שנגפה בגופה או נשכה בשיניה או בעטה ברגלה או רבצה על כלים ושברתן ל״ש על כלים גדולים או קטנים כל אלו דינן כקרן תמה לכל דבר והרמב״ם כתב דוקא שרבצה על כלים גדולים אבל על קטנים אורחה היא ודינו כרגל וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה וכ״כ רב אלפס וכל דבר שאין דרכו בכך אף על פי שהוא דרך אכילה כגון שאכלה כסות או כלים דינו כקרן ואינו משלם אלא חצי נזק בין ברשות הניזק ובין ברשות הרבים ועוד יש דברים שמזקת ברגלה או בפיה ודינה כקרן ולקמן יתבאר בדיני שן ורגל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כ) פָּרָה שֶׁרָבְצָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהָלְכָה פָרָה אַחֶרֶת דֶּרֶךְ עָלֶיהָ וּבָעֲטָה בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁזֹּאת שִׁנְּתָה וְרָבְצָה, אֵין לַמְּהַלֶּכֶת לִבְעֹט בָּהּ. אֲבָל אִם הִזִּיקָה דֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, פְּטוּרָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נב) ה) שם ס״ח מסקנת הגמרא בפרק ג׳ דף ל״ד ע״א.
(כא) אע״פ דזאת שינתה – פי׳ וקי״ל כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכמ״ש בסי׳ שצ״ה מ״מ אין להאחרת רשות לבעוט בה:
(ז) שינתה – פירוש וקיי״ל כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכמ״ש בסי׳ שצ״ה מ״מ אין רשות להאחרת לבעוט בה. שם:
{ח} פרה שרבצה ברשות הרבים ופרה אחרת הלכה דרך עליה ובעטה בה חייבת אף על פי שזאת שינתה ורבצה אין למהלכת רשות לבעוט בה אבל אם הזיקך דרך הילוכה פטורה.
(ח) {ח} פרה שרבצה בר״ה ופרה אחרת הלכה דרך עליה ובעטה בה חייבת וכו׳ עד סוף הסי׳ מסקנא דגמרא בפרק המניח (בבא קמא לב.) ודלא כר״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×