(א) {א} כשם שאסור וכו׳ ריש פ״ק ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו׳ הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:

ומ״ש אבל עבד ישנו בן דעת וכו׳ משנה במסכ׳ ידים ומייתי לה ריש ב״ק (דף ד׳) וטעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חברו ונמצא זה מחייב את רבו ק׳ מנה בכל יום ויום וכתבו התוס׳ דאפי׳ באין כונתו להזיק דלא שייך טעמא דיקניטנו רבו נמי אינו חייב משום דפעמים דנתכונו ויאמרו לא נתכוונו מש״ה פטירי בכל ענין שכוונתן גורם הפטור:

ומ״ש בהמה דכתיב כי יגוף שור וגו׳ ותנן אחד השור וכו׳ איכא למידק טובא דבפרק הפרה (דף נ״ד ע״א) פריך בגמרא ואימא ונפל כלל שור וחמור פרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא ומסקנא כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים וכו׳ ובאותו (דף ע״ב) שנינו אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת בור וכו׳ וכן חיה ועוף כיוצא בהם א״כ למה נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהווה וכו׳ ומוכח בסוגיא דלא גמרינן בכל מקום שור שור משבת אלא בתלתא דוכתי חסימה ופריקה וכלאי׳ דבהני איכא קראי דמופנה לג״ש אבל לנפילת בור לא למדנו משבת אלא מיתורא דלבעליו דהול״ל כסף ישיב מדכתב ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים וא״כ היאך כתב רבינו דכי יגוף שור כל בהמה וחיה במשמע דאין לו גמרא ומ״ש ב״י וז״ל וכיון שכן בנזקי שור דכתיב לשון בעלים דרשינן נמי כל דאית ליה בעלים עכ״ל הוא פירוש תמוה דרבינו ידרוש מדעתו מה שלא נזכר במשנה ובתלמוד ונראה ליישב דרבינו דקדק מהמכילתא אצל וכי יגח שור את איש וגו׳ אין לי אלא שור מניין לעשות כל הבהמה כשור הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור מה שור האמור בסיני עשה בו כל בהמה כשור אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה בו כל בהמה כשור ואין פירוש האמור בסיני בהפרשת הר סיני דהלא לשם לא הזכיר שור אלא אם בהמה אם איש אלא ר״ל האמור בסיני בדברות האחרונות ושורך וחמורך וכל בהמתך וגו׳ דמריבויא דוכל מרבינן אפי׳ שאר בהמות טמאות וחיה ועוף והשתא צריך לפרש דהסוגיא דפרק הפרה דלא נפקא לן בג״ש משור דשבת אלא חסימה ופריקה וכלאים דאיכא יתורא דקרא דמופנה לג״ש אבל פלוני שור וכל הנך דקחשיב במשנתינו בכל חדא איכא קרא דנילף מיניה אחד שור ואחד בהמה חיה ועוף במשמע אבל בשור שהזיק דליכא יתורא דקרא דוקא שור קאמר ליתא אף על גב דליכא קרא וליכא מופנה לג״ש ילפינן לה שור שור משבת בבנין אב והיכא דאיכא קרא דמופנה אתיא בג״ש ואין משיבין עליה והיכא דליכא קרא דמופנא אתי׳ בבנין אב ואם יש להשיב משיבים עליה וס״ל למכילתא דהכא ליכא מידי להשיב עליה ואתיא בבנין אב והכי משמע להדיא בפ׳ מרובה (בבא קמא ס״ז) דפריך תלמודא אהא דתנן התם דמדת תשלומי ד׳ וה׳ אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד ואמאי נילף שור שור משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן אמר רבא אמר קרא שור ושה שור ושה שני פעמים שור ושה אין מידי אחרינא לא אלמא דס״ל לתלמודא דאי לאו שור ושה שני פעמים הוה ילפינן משור דשבת אף על גב דליכא מופנה ואין זה אלא בבנין אב וכדמוכח במכילתא שהבאתי והשתא ניחא דכתב רבינו דקרא דכי יגוף כל בהמה וחיה בעוף במשמע דגמרינן ליה בבנין אב שור שור משבת וכדמוכח במכילתא ובפ׳ מרובה וכ״כ הרמב״ם ריש פ״א מה׳ נזקי ממון וכ״כ הסמ״ג עשה ס״ו ס״ז:

(ג) {ג} ואלו מועדין מתחלה וכו׳ משנה ספ״ק דב״ק ופסק כת״ק דלא כר״א דאמר אם הן בני תרבות אינן מועדין אלא אפי׳ בני תרבות שאדם גידלן בביתו מועדין הן:

ומ״ש אפי׳ בהמה גדולה מהן לא ידעתי למה הוצרך לכתבו ואפשר דלפי דבפרק אלו טרפות מחלק תלמודא בדין דריסה דנץ בין בדכוותייהו ובין בדרברבי מינייהו ובדזוטרא מינייהו לכך כתב דלגבי מזיק אין חלוק דאפי׳ בהמה גדולה מהן חייב לשלם הכל והעיקר נראה דלפי דבספ״ק (בבא קמא ט״ו) קאמר תלמודא דכלבא דאכל אמרי רברבי שונרא דאכלה תרנגולים רברבי משונה הוא דאין דרך כלב וחתול להורגן מכלל דאלו שהן מועדין אפילו בדרברבי נמי מועדין הן דאי לא היינו כלב. ומ״ש בשם הרמב״ם שכולם חייבים לשלם נ״ש בכל מיני היזק שיזיקו כלומר בין שהמיתו או שהזיקו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן שאינו מעשה שן ורגל אלא מעשה קרן בין ברשות הניזק בין בר״ה חייב נ״ש וכ״כ הרב המגיד פ״א מנזקי ממון ע״ש וכן הסמ״ג עשה ס״ו ס״ז וכן פי׳ רש״י במשנה ז״ל והרי כלו מועדין אפי׳ בנשיכה ובכל נזקין ומשלמים בעלים שלהן נ״ש והאלפסי גם כן לא הביא אלא המשנה כצורתה ולא הביא הא דאמר שמואל ארי בר״ה דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב וטעמו מדאקשינן עלה דשמואל מברייתא דתני בה וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נ״ש אלמא דאורחיה הוא לטרוף ולאכול כמו לדרוס ולאכול ותולדה דשן הוא וברשות הניזק משלם נ״ש ובר״ה פטור לגמרי ואע״ג דמשני לה רנב״י אשינויא דחיקא לא סמכינן ולפיכך פסק כסתם משנה וכפשטא דברייתא ואין חלוק בין ארי וזאב ונחש זאת היא דעת האלפס הרמב״ם והסמ״ג אבל התוס׳ והרא״ש פסקו כהך דשמואל דלאו בכל ענייני היזקי חשיבי מועדים וכו׳ אבל קשה דרבינו בסי׳ שצ״א סעיף ב׳ פסק בסתם חיה שטרפה בהמה ואכלתה וכו׳ אורחיה הוא וחייב נ״ש והיינו כהך ברייתא שהבאתי וזה שלא כדעת התוס׳ והרא״ש דארי שטרף ואכל לאו אורחיה הוא וי״ל דרבינו נסמך על מ״ש כאן מחלוקת הרמב״ם ור״י והרא״ש דממילא צריך לפרש הא דכתב בסי׳ שצ״א לצדדים מפרשינן ליה להרמב״ם איירי בכל חיה שבעולם ולר״י והרא״ש לא מיירי אלא בכל חיה חוץ מהארי ואע״ג דתלמודא דפריך מהך ברייתא דתני בה וכן חיה לא מוקמי לה בזאב משום דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב אפ״ה בדברי רבינו שכבר גילה כאן מחלוקת הרמב״ם ור״י והרא״ש בעל כרחך צריך לומר שמ״ש בסי׳ שצ״א לצדדין מפרשינן ליה נ״ל:

(ה) {ה} ומיהו פועלים וכו׳ בפ׳ המניח (בבא קמא ל״ג) ת״ר פועלין שבאו לתבוע שכרן מב״ה ונגחן שורו של ב״ה ונשכן כלבו של ב״ה ומת פטור אחרים אומרים רשאין פועלין לתבוע שכרן מב״ה ואסקינא דאי שכיח ב״ה בשוקא כ״ע מודו דפטור דהו״ל להמתין עד שימצאהו בשוק ואי שכיח בביתו ולא בשוק לכ״ע חייב ולא פליגי אלא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא לבעל הבית והשיב לו אין ת״ק סבר אין קום אדוכתך משמע ולא נתן לו רשות לכנוס והלכך פטור ואחרים סברי אין עול תא משמע תניא כמ״ד אין קום אדוכתך משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבע״ה ונגחו שורו וכו׳ פטור אע״פ שנכנס ברשות אמאי פטור אלא לאו דקרי אבבא וא״ל אין וש״מ אין קום אדוכתיך משמע ונראה לפע״ד דמתניא בהך ברייתא אע״פ שנכנס ברשות מכלל דלא מיירי בדשכיח ב״ה בשוק דהא ודאי שלא ברשות נכנס וליכא נמי למימר דאיירי בדשכיח בביתו ולא בשוק דא״כ למה פטור הא ודאי אין עול תא משמע כיון דאינו שכיח בשוק וכדכתבו התוס׳ אי נמי אפילו את״ל דקום אדוכתך משמע אף בדלא שכיח בשוקא כלל מ״מ אית ליה רשותא למיעל דמאי הו״ל למיעבד ועוד דרחמנא יהב ליה רשותא למיעל ולמשכוניה וכ״ש לתבוע שכרו כדכתב נ״י ע״ש הרמ״ה אלא ודאי דמיירי בדשכיח ולא שכיח וקרי ליה נכנס ברשות כיון דשכיח נמי בביתי כמו בשוק ואפ״ה פטור דאין קום אדוכתך משמע מכלל דבשכיח ולא שכיח אי לא קרי אבבא וא״ל אין אלא נכנס מעצמו נכנס ברשות הוי וחייב וזהו שלא הזכיר רבינו דקרי אבבא וא״ל אין אלא כתב דבין שהבעה״ב אינו רגיל לצאת לשוק ובין שהורגל לצאת לפעמים בשוק אם פועל נכנס לביתו נכנס ברשות הוא וחייב בעה״ב בנזקיו אם נגחו שורו או נשכו כלבו והכי מוכח להדיא מדברי התו׳ שכתבו דאי שכיח בשוקא פשיטא דקום אדוכתך משמע ואי לא שכיח ודאי עול תא משמע וברייתא דתניא קום אדוכתיך משמע ע״כ בדשכיח ולא שכיח דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתך משמע עכ״ל זע״פ זה יבואו דברי רבינו על נכון שלא הזכיר בדבריו דקרי ליה אבבא וא״ל אין אלא בנכנס בביתו בלא קריאה כלל ושרי ליה מאריה לב״י שהקשה על רבינו וז״ל ויש לתמוה על רבינו שפסק בשכיח ולא שכיח חייב והיינו כאחרים עכ״ל דהלא לא אמרו אחרים דחייב אלא בקרי לי׳ אבבא וא״ל אין דעול תא משמע ובהא לא קי״ל כאחרים אלא קום אדוכתיך משמע ורבינו לא הזכיר דין זה לפי שאפשר דבזמן הוה נשתנה משמעות הלשון כשא״ל אין אי משמע קום אדוכתיך או משמע עול תא אבל בדלא קרי לב״ה אבבא אלא נכנס לביתי בסתם כיון דשכיח ולא שכיח נכנס ברשות היא וחייב ב״ה בנזקיו כנ״ל דעת רבינו והיא מתיישבת ע״פ הסוגיא אבל דעת הרמב״ם פ״י מנזקי ממון קשיא טובא שכתב בנכנס לרשותו לב״ה וקרי אבבא וא״ל אין דקום אדוכתיך משמע ולא חילק בין שכיח ובין לא שכיח אי נמי שכיח ולא שכיח וכך הקשה ה׳ המגיד ונראה ליישב דהרמב״ם מפרש הא דקאמר בגמרא לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא וא״ל אין מ״ס אין עול תא משמע ומ״ס אין קום אדוכתיך משמע אינו תירוץ אחד כפי׳ התו׳ והרא״ש וכנראה משאר מחברים אלא שני תירוצים הם האחד דמוקי לפלוגתייהו בשכיח ולא שכיח ונכנס לביתו בסתם תירוץ השני דמוקי לפלוגתייהו בדקרי אבבא וח״ל אין וכו׳ ואין חלוק כלל בין שכיח בשוקא בין שכיח בביתו ולא בשוקא מכל מקום כיון דקאי אבבא וא״ל אין קום אדוכתיך משמע ולשון וקרי אבבא הוא כאילו אמר אי נמי קרי אבבא וכו׳ ופסק הרמב״ם כתירוץ השני ולכן פסק בסתם דמשמע בין שכיח בין לא שכיח אי קרי אבבא וא״ל אין קום אדוכתיך משמע כנ״ל דעת נכונה וברורה ליישב בו דברי הרמב״ם:

ומ״ש וכתב א״א הרא״ש בזמן הזה מנהג פשוט וכו׳ יש מקשים איך היה מנהג מקודם זה בישראל שלא יכנס אדם לבית חברו שצריך אליו הפך מוסר דז״ל יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ולפעד״נ דלא קשיא כלום דבשכיח בשוקא ודאי אין לאדם הגון ליכנס לבית חבירו משום חשד אשתו וכדתנן בפ׳ המוכר פירות מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו וכו׳ זה עושה לו פותחת ומפרש בגמרא דבעה״ב עושה לו פותחת לבורו משום חשד אשתו וכדלעיל בסי׳ קס״ט:

(ו) {ו} ושן ורגל אין חייבים וכו׳ פ״ק דב״ק (דף י״ד) ת״ר ארבעה כללות היה רשב״א אומר וכו׳ על השן ועל הרגל אינו חייב אלא ברשות הניזק משום דבעינא ובער בשדה אחר. ומ״ש ואצ״ל ברשות המזיק משנה שם (דף ט׳) חוץ מרשות המיוחדת למזיק ובגמרא דא״ל תורך ברשותי מאי בעי. ומ״ש ומיהו אם התיז אבנים וכו׳ פ׳ כיצד הרגל (בבא קמא י״ט) וז״ל הרא״ש שם ומסקינן דהתיזה בר״ה והזיקה בר״הי חייב וכו׳ דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק:

ומ״ש או עץ ארוך וכו׳ ברפ״ק דב״ק כתב הרא״ש ושן ורגל פטורין בר״ה דאורחיה הוא וכו׳ ונ״מ מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו בר״ה ומקצתו בר״הי ודרסה עליו בר״ה ושברה בר״הי כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין ור״י בר שמואל לא פי׳ כן לקמן גבי שור יוכיח שברשות עכ״ל וס״ל לרבינו דכיון דכתב הרא״ש בסוף דבריו דריב״ש לא פי׳ כן א״כ דין עץ ארוך כדין התיזה בר״ה וכו׳ וחייב בין בזו ובין בזו אבל תימה דבתוס׳ שלנו (דף ו׳ סוף ע״א) בד״ה תאמר בהני לא הזכירו כלל עץ ארוך אלא התיזה בר״ה וכו׳ אבל בעץ ארוך משמע דפטור כיון דדרסה בר״ה כי אורחה וכל מה שמונח לפניה היא הולכת עליו וכסברא הראשונה שכתב הרא״ש וכן עיקר ודלא כרבינו וכך פסק מהרש״ל פ״ק סי׳ ד׳ והאריך ע״ש. ומ״ש וחצר שאינה של שניהם וכו׳ כל זה שכתב רבינו הוא עולה מתוך הסוגיא אהך ברייתא דארבעה כללות והטעם דבחצר שאינה של שניהם פטור בה שן ורנל משום דבעינן ובער בשדה אחר וליכא וכן כשהיא של שניהם לפירות ולשוורים הו״ל חצר השותפין לגבי שן וליכא ובער בשדה אחר וכן כשהיא של שניהם לשוורים ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בו פירות אם הכניס אחד מהם פירות ואכלן שורו של חבירו הו״ל מכניס פירות לחצר המזיק דפטור אבל אם של שניהם לפירות ולא לשוורים לשום אחד מהם אם נכנס שורו של אחד מהם ואכל פירות חברו הו״ל כאילו נכנס לרשות הניזק שלא... הו״ל להכניס לשם שורו כיון שאין לו רשות להכניס שם שורו דלא דמי לר״ה שהרשות בידו להכניס שם שורו וכן כשהיא של שניהם להכניס בה שוורים ולאחד מהם לפירות ג״כ חייב דלגבי שן הו״ל חצר הניזק שהרי אין רשות לשני להכניס בה פירות וא״כ הו״ל לחבירו לשמור שורו שלא יאכל פירות בחצר הניזק ומזה הטעם ג״כ אם הוא של א׳ מהם לפירות ולא לשוורים ושל שני לשוורים ולא לפירות והזיק אותו שהוא לו לשוורים לאותו שהוא לו לפירות בשן ורגל הו״ל שן בחצר הניזק דהו״ל לשמור שורו שלא יזיק בשן בחצר הניזק אבל אם הזיקו בקרן כגון שנגח לשורו של אותו המיוחד לו לפירות פטור דלגבי קרן הו״ל חצר המזיק כיון שהחצר הוא שלו לשוורים ולא לחברו לשוורים ואם הזיק אותו שהוא שלו לפירות לאותו שהוא שלו לשוורים בקרן חייב דהו״ל לגבי דידיה חצר הניזק ובשן ורגל פטור דלא הו״ל להכניס פירותיו כיון שאין לו רשות אלא לשוורים ולא לפירות והו״ל חצר המזיק:

ומ״ש וראובן שהכניס וכו׳ ר״פ הפרה דכיון שהכניס הפירות שלא ברשות הו״ל שן בר״ה ושן בר״ה פטור אבל אם הכניס הפירות ברשות הו״ל שן ברשות הניזק וחייב:

וחצר שהוא של שניהם לשוורים וכו׳ בפ״ק (דף י״ד) שנינו שום כסף מפרש בגמרא שום זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דת״ר פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותם בדמים ומפרש הרא״ש שיכולים להיות בענין אחד כגון חצר של שניהם המיוחד לשוורים לשניהם ולא׳ מהם לשאר דברים וכו׳ וכך הם דברי רבינו ודלא כפי׳ רש״י:

(ז) {ז} קרן ורגל נקראים אבות וכו׳ כלומ׳ אף ע״פ שאין הנאה להיזקן:

ומ״ש ל״ש על כלים גדולים וכו׳ ספ״ק דב״ק (דף י״ו) בלישנא בתרא דר״א אמרינן אפי׳ קטנים לאו אורחיה הוא וכתב הרא״ש שכן נראה דעת רב אלפס אבל הרמב״ם פסק כלישנא קמא דר״א דפכים קטנים אורחיה הוא: